אילוסטרציה
אילוסטרציהפלאש 90

שר התרבות הפולני אישש בהודעתו הרשמית את השמועות בדבר רכבת הזהב הנאצית שאותרה ככל הנראה במעבי האדמה ועליה רכוש רב. בראיון ליומן ערוץ 7 מתייחס חוקר השואה פרופ' גדעון גרייף, איש מכון 'שם עולם', לתופעת רכבות הרכוש שהובלו על ידי הנאצים בשנות הארבעים ולגורלן של הרכבות הללו.

בראשית דבריו מבהיר פרופ' גרייף כי הרכבת המדוברת אינה יוצאת דופן כלל ועיקר שכן "הגרמנים לא היו רק גדולי הרוצחים אלא גם גדולי השודדים. הם גנבו הכול, לא רק מהיהודים אלא מכל העמים שהם כבשו, נדל"ן, פיקדונות זהב, כסף, תכשיטים, אמנות ועוד. עסקו בזה גם ראשי המשטר עצמם. גרינג, למשל, עסק בתשעים אחוז מזמנו בשוד יצירות אומנות עד הרגע האחרון. הם עסקו בזאת צורה אובססיבית ושיטתית וחשבו שזה בסדר, שהעולם שייך להם וכך גם הרכוש שבו".

פרופ' גרייף מדגיש כי המשטר הגרמני לא אסף את הממון המדובר רק כדי לממן את פעולותיו המלחמתיות, אלא מתאוות בצע של ממש. "רובם הגדול פעלו ממניעים אגואיסטים של תאוות בצע. שניים ממפקדי מחנות ההשמדה נתלו על כך שקצת הגזימו בשחיתות ולקחו לעצמם יותר מדי. אני סבור שלא היה איש SS שלא נטל לכיסו משהו מרכוש היהודים".

"הרכבת הזו היא לא יוצאת דופן", הוא אומר ומסביר את המניע להברחתה כ"מאמץ של הרגע האחרון להציל וליהנות מהאוצרות הללו. התבוסה של גרמניה הנאצית התרחשה במהירות הרבה גרמנים קיוו שהפירהר יבצע תעלול כלשהו וגרמניה תנצח בכל זאת, וכשראו שלא כך היה רצו לפחות להציל את הרכוש ועשו כל מאמץ להביא אותו לברלין. הרכבת הזו אמורה הייתה לנחות במעבי האדמה של ברלין. יש שם עיר תת קרקעית מסועפת משוכללת ומתוחכמת מאוד אבל הרכבת נתקעה כי בעלות הברית הגיעו".

"זה חלק מהשוד המתוכנן של גרמניה הנאצית. זה פסיק קטן מהמיליארדים שגרמניה גנבה", אומר גרייף המסביר כי עשרות השנים שחלפו עד לאיתורה של הרכבת חלפו כי "המיקום לא היה ידוע. היה צורך בציוד משוכלל ומידע מדויק יותר. כעת מתברר שאיש SS או חייל ווארמכט נתן את המידע זמן קצר לפני שמת. המידע הזה היה חסר ובמקרה הזה לשני המחפשים היה גם מזל ובלי המידע הזה לא ניתן היה להתגבר על הקשיים הטכניים בדרך למטמון כזה".

פרופ' גרייף מדגיש כי להערכתו הרכבת כוללת ברובה המוחלט, כשמונים עד תשעים אחוזים ממנה, רכוש וממון שנשדדו מיהודים, ולא כלי נשק כפי שיש מי שסובר. להערכתו בימי סוף המלחמה לא היה כל עניין להעביר נשק כאשר התבוסה הצבאית של גרמניה הייתה ברורה.

ומה באשר לסיכויי יהודים לתבוע את השבת רכושם? פרופ' גרייף קובע כי מדובר ב"סוגיה קשה מאוד", כלשונו. "אם ניקח למשל את יצירות האמנות שעל הפרק, הרי בעלי הרכוש המקוריים כבר אינם בין החיים וכדי להחזיר כל יצירה צריך עורכי דין מעולים ושנים של עבודה. ספק אם אפשר לאתר את היורשים החוקיים ולהחזיר להם, אבל זה חלק קטן בכל מקרה. הכמויות שנשדדו מיהודים הן עצומות כל כך שהחזרת הרכוש לבעליהם החוקיים היא כמעט בלתי אפשרית". עם זאת הוא מוסיף כי גם אם יימצא יורש אחד או יימצאו שני יורשים שיקבלו את רכושם מתוך התגלית הרי שלמען הצדק יהיה בכך מעשה בעל ערך.

גרייף מעיר כי הגרמנים שאספו את הרכוש ביקשו לקחת אותו לעצמם כאשר בשולי הדברים התכוונו להקים ביום שאחרי השמדת כל העם היהודי מוזיאון שיציג את העם היהודי כעם הנקלה, המגעיל והמזיק באנושות, "אבל רוב הכסף והזהב הזה יועד לכיסים הפרטיים של ראשי המשטר, אחוזותיהם, משפחותיהם ומקורביהם. תאוות הבצע היא קו מאוד בולט ואופייני לקליקה של השלטון הנאצי. הם היו תאווי בצע בצורה שלא תיאמן, שחיתות איומה בניגוד לדברי הימלר שהבטיח ש'ידינו תישארנה נקיות'...".

כאשר אירופה המודרנית מגלה את התגליות הללו איש אינו ממהר להחזיר אותן לעם היהודי. פרופ' גרייף מזכיר כי מוזיאונים באירופה מסרבים בעקשנות להחזיר יצירות אמנות לבעליהן. "הם חומדים את היצירות הללו, יצירות מפורסמות שמביאות הרבה יוקרה, לעצמם ולא רוצים להחזיר, לכן צריך עורכי דין טובים, סבלנות, והרבה כסף וזמן, אבל יש גם הצלחות". לדבריו מדובר בשוד לאור יום ובביטוי מעשי של הביטוי 'רצחת וגם ירשת' יישמר. "יש עד היום רכוש עצום של יהודים ועמים אחרים בידיים פרטיות בגרמניה ובאירופה ובדרום אמריקה, המקומות שאליהם ברחו השודדים הללו".

"השוד הזה לא יתוקן לעולם", הוא מעריך בסיכומם של דברים.