קורס חובלים נוסף מסתיים ומחר (רביעי) יעמדו הצוערים המסיימים נרגשים על מגרש המסדרים. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם אחד מהם, ברק משדה אליהו, שכדי להגיע לקורס היה צריך להתאמץ מעט יותר...
ברק מספר כי את דרכו בקורס החובלים החל עם המחזור שמעליו, אך לאחר השלמת הטירונות התגלתה בעיה בעיניו. ניתוח הלייזר שאותו ביצע לפני הגיוס כדי להשתלב ביחידה איכותית גרם לו לליקוי ראייה שהלך והחמיר. רופאי היחידה הבהירו לו שלא יוכל להמשיך בקורס שכן הקורס דורש חשיפה לים, חול ושמש העשויים לפגוע בעיניו.
ברק ניסה להתמקח עם מפקדי הקורס אך "זה לא צלח. הרופאים קפדניים. שאלתי אם אוכל להצטרף לקורס הבא", הוא מספר, ואכן ניתנה לו האפשרות להשתלב בעתיד בקורס. עד אז נשלח להיות אפסנאי בחלק מהזמן. "זו הייתה תקופה קשה של קיפול מדים, תקופה שבה עבדתי עם נוער שאינו נוער שמנת, אבל אנשים שמאוד נהניתי איתם".
ברק קיבל דחיית שירות, שוחרר לפרק זמן קצר מהשירות צבאי וחזר לקיבוץ. בתקופה זו צעד בשביל ישראל ולאחר מכן שב אל העבודה בקיבוץ עד שהקורס הבא הגיע לשלב סוף הטירונות, השלב שבו עזב את הקורס הקודם, ואז שב והשתלב בקורס החובלים.
כשהוא נשאל אם המאבק לשוב לקורס גורר איתו ביטויי הערכה בתוך הצבא או מחוצה לו מעדיף ברק להצטנע ולספר על אחרים שהתאמצו יותר ממנו, כאלה שבחופשת השחרור של שירות מלא ביחידות אחרות בחרו להתחיל את הקורס מראשיתו.
על הקורס עצמו, אם הוא אכן קשה כפי שמספרים או לא, הוא אומר: "הקורס קשה, נקודה. זה קושי שקשה להסביר אותו במילים. לא מה שמדמיינים בראש. הציבור הדתי נחשף בעיקר לסוג של קושי מסויים, קושי של ריצה בג'בלאות עם סכין בין השיניים... אז אמנם יש גם הפן הפיזי, בעיקר בחלק הראשון של הקורס, אז יש הרבה מבחנים פיזיים, אבל בסוף יש פה פיתוח תכונות אופי שהן מעבר לריצה על הג'בלאות – קליטת חומר בהיקף ועומק רב. התפקיד דורש היכרות עם מכשור רב, מודיעין, טכנולוגיה ומכונאות ועוד. זו כמות חומר שאי אפשר להפסיק ללמוד אותה. מקבלים בתחילת כל שלב רשימה של פרטים שצריך ללמוד, מסתכלים על זה ואומרים שאין סיכוי ללמוד את הכול. זה מצריך לימוד מהבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה, כל יום וכל שבוע. הרבה משמעת עצמית. לא להירדם ולא להתעסק עם הטלפון. פחות לדבר עם המשפחה ועם החברים. להישאר שבתות מתוך בחירה, כי אם לא אשאר שבת שאין בה מטלות של הקורס - אוכל להשלים בה חומר".
על השינוי שחל בחיל הים, החיל שבעבר הרחוק היה כמעט סגור עבור צעירי הציונות הדתית, הוא מספר: "מהמקום שאני רואה את הדברים זה פספוס של הציונות הדתית. האתוס הציוני הוא לוחם שרץ עם הרובה", אומר ברק ומתאר את הדחיפה הטבעית שעולה בציונות הדתית לשגר את בניה ליחידות הטובות, לסיירות ושאר המקומות הקשים והטובים ביותר, "אבל לדעתי, אני אומר בדיעבד, שצריך לחשוב על המקום המתאים לכל אדם בפני עצמו. אני נמצא במקום שמפתח יכולות שהם יותר מאשר רק לרוץ - גם לפקד, גם לעסוק גם דילמות מוסריות ואחרות".
"זה חיל שהיה "חילוני", אבל כיום יש פרויקטים של חיל הים לשילוב ביי"נישים בחיל. מחזיקים כלים שנשענים על בני ישיבות שעושים עבודה מדהימה. חיל הים למד לדאוג לשומרי המצות".