השבוע ביקשו הרבנים הראשיים להקדים תרופה למכה, ופרסמו חוות דעת שאומרת כי לבתי הדין הרבניים אסור שיתמנה מנהל שאינו דיין.
הנימוק יכול להישמע נכון וסביר, לתפקיד אכן דרוש אדם שמכיר את המערכת מבפנים, כזה שמודע למצוקותיה ולמגבלותיה. אחרי הכול, כותבים הרבנים בצדק, גם למנהל בתי המשפט מתמנה תמיד שופט מכהן (על אף שאין כל דרישה שכזו בחוק). גם הרופאים ניהלו מאבק בעל היגיון נגד רצונו של שר הבריאות יעקב ליצמן למנות למשרד הבריאות מנכ"ל שאיננו רופא. הם אמנם נכשלו, ולראשונה עומד בראש המשרד כלכלן (איש משרד האוצר לשעבר, משה בר סימן-טוב). אבל מבחינת המערכת עדיין לא יעלה על הדעת שמנהל בית חולים לא יהיה רופא.
הנימוק הזה היה יכול להיות אפילו חזק יותר, לו המנהלים הקודמים של בתי הדין הרבניים היו כולם דיינים בפועל או לפחות בעלי הסמכה לדיינות. ובוודאי לו לא היו מחצית מנשיאי בית הדין הגדול, אלו שיושבים בראש הערכאה הרבנית הגבוהה ביותר, רבנים ראשיים שנבחרו בעשרים השנים האחרונות, חסרי ניסיון או הסמכה לדיינות.
בעיה נוספת היא כמובן שבניגוד לשופטים ורופאים, רק גבר יכול להיות מוסמך כדיין על פי ההלכה. ולכן הקביעה כי רק דיין יכול להיות מנהל בתי הדין הרבניים אינה מאפשרת לאישה לזכות בתפקיד.
זה גם הרקע לעתירה שהגישו כמה ארגוני נשים לבג"ץ בדרישה לאפשר לנשים להתמודד לתפקיד. בקרוב תצטרך המדינה להשיב לעתירה. הרבנים הראשיים, חבולים מהתנהלות היועץ המשפטי לממשלה בפרשת עתירת הכשרות שטרם הסתיימה, לא המתינו הפעם לוינשטיין. בפעם הקודמת, בעתירה של שני בעלי מסעדות מירושלים, הפתיע היועץ המשפטי לממשלה כשהשיב בבית המשפט כי למדינה אין בעיה לשנות את מדיניות האכיפה שנגדה עתרו המסעדנים. רק התערבות של השופטים בסיטואציה האבסורדית אילצה אותו לאפשר לרבנות להביא בפני השופטים את בקשתה לדחות את העתירה. הפעם הם הקדימו את וינשטיין.
כך או כך, מדובר בעתירה מרתקת שתוצאותיה מרחיקות לכת. זהו מקרה מבחן שבסופו יתברר האם בית המשפט העליון נטל לעצמו את הריבונות באופן רשמי.
החוק קובע כי רק בעל הסמכה לדיינות או לרבנות עיר יכול להתמנות למנהל בתי הדין, ובמשתמע אישה אינה יכולה להתמנות לתפקיד. אם ירצו שופטי בג"ץ לפתוח את התפקיד גם לנשים, הם יצטרכו לפסול את החוק. אם יעשו זאת, זו לא תהיה הפעם הראשונה שהם ביטלו חוק של הכנסת. אבל זאת תהיה הפעם הראשונה שהם עשו זאת באופן לא חוקי בעליל.
עד עתה סמכו השופטים את יכולתם לפסול חוקים על חוקי היסוד שנחקקו בראשית שנות השמונים. אבל חוקי היסוד מוגבלים על ידי "שמירת הדינים" – הם אינם יכולים לגבור על חוקים שנחקקו קודם להם. זו הסיבה, למשל, לכך שחוק השבות עומד על מכונו. כמו גם החלת הדין הדתי על נישואין וגירושין. חוק בתי הדין הרבניים קדם לחוקי היסוד בעשרים וחמש שנים. האם יעזו השופטים לפסול אותו?
מצמצמים את החוק
סעיף 300 א' לחוק העונשין מגדיר את עבירת הרצח בין השאר כאשר אדם "גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש". המחוקק קבע זאת כדי למנוע מצב שבו למשל שודד בנק שבמהלך הימלטותו יורה למוות בשוטר יוכל לטעון בבית המשפט כי הירי בוצע בלי תכנון מוקדם ובלי כוונה להרוג אלא בלהט המרדף. החוק ברור, אבל שופטי בית המשפט העליון, רחמנים בני רחמנים, קובעים כי הוא יופעל לעתים נדירות בלבד. פרשנות מצמצמת של החוק, קוראים לזה בשפתם.
האכזר שנהנה הפעם מרחמנות השופטים הוא איברהים טמטאווי, איש הפזורה הבדואית. לפני חמש שנים הוא הגיע באישון ליל עם חבר לטיילת במצפה רמון במטרה לגנוב מתכות. הם שברו קופסאות של חיבורי חשמל וגופי תאורה, חתכו ולקחו עמם כבלי חשמל באורך של כ‑100 מטרים, העמיסו אותם על רכב ונמלטו כשטמטאווי נוהג ברכב. בדיוק באותה שעה הגיע השוטר רב סמל יגאל כהן ז"ל עם כמה מתנדבים ליציאה הצפונית של העיירה. הם החנו את ניידת המשטרה בשולי הכביש כשאורותיה פועלים. כאשר התקרב הרכב שבו נהג טמטאווי למקום, הופעלו האורות הכחולים שעל גג הניידת וכהן נעמד במרכז הכביש ואותת לרכב לעצור. טמטאווי האיץ והיטה את כיוון נסיעתו שמאלה, לעברו של השוטר. כהן החל להימלט לכיוון ניידת המשטרה, אך לא הספיק והרכב פגע בו בעוצמה. שמשת הרכב התנפצה וטמטאווי הוסיף לנהוג בו בעוד השוטר כהן צמוד לשמשה הקדמית. טמטאווי החל מטה את הרכב לימין ולשמאל עד שגופת השוטר הופלה לכביש. מיד לאחר מכן הוא איבד את השליטה על הרכב, וזה נפל לתוך תעלה סמוכה. טמטאווי ושותפו הוציאו במהירות את השלל הגנוב מהרכב ונמלטו מהמקום.
בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה את טענת ההגנה של טמטאווי כי התאונה הייתה בלתי נמנעת. הגם שבוחני התנועה קבעו כי הרכב נסע עשרים קמ"ש מעל המהירות המותרת, הרי שהלילה היה בהיר והראות מצוינת. לו היה טמטאווי בולם, הוא היה עוצר הרחק מהשוטר גם אם היה נותר במרכז הכביש. בפועל הוא פגע בו במהירות גבוהה כאשר כהן ז"ל כבר הספיק להימלט אל שוליו.
אלא שהרכּב פשעים חמורים של בית המשפט המחוזי העלה ספק באשר "ליסוד הנפשי" של טמטאווי בעת דריסת השוטר. הם קבעו כי הקשר בין עבירת הגניבה שבוצעה ובין הריגתו של השוטר לא הוכח מעל לכל ספק סביר. בגלל הפרש הזמנים שבין הגניבה לדריסה, דקות אחדות, אי אפשר להוכיח שטמטאווי ניסה להימלט כחלק מביצוע גניבת המתכות. באחת מחקירותיו אמנם הודה טמטאווי כי לא היה נוהג באופן כה פרוע לו לא היה ברכבו רכוש גנוב. מאידך, טענו השופטים, בחקירה אחרת הוא אמר שנהיגתו הפרועה אינה קשורה לפשע שביצע דקות אחדות קודם לכן. ולכן השופטים לא יכלו לקבוע חד משמעית את מקור המוטיבציה לדריסתו של השוטר.
המדינה ערערה על הקביעה המוזרה של בית המשפט המחוזי, אבל חטפה תקדים מסוכן בבית המשפט העליון. את פסק הדין כתבה השופטת דפנה ארז ברק, בהסכמת השופטים עוזי פוגלמן ואליקים רובינשטיין. היא טענה כי נושא היסוד הנפשי של טמטאווי הוא לא העניין, אלא חוסר המידתיות הגלום בחוק עצמו. תארו לעצמכם, כתבה השופטת, שנהג מן היישוב נוהג בלי ביטוח חובה. הוא רואה בדרכו מחסום משטרתי, ומהלחץ מנסה להאיץ מעט, אפילו בעשרה קמ"ש. אבל בשל ההאצה הפתאומית הוא מאבד שליטה על הרכב וגורם לתאונה דרכים קטלנית. הייתכן במקרה שכזה, שאלה השופטת, שנרשיע אותו ברצח ונשלח אותו למאסר עולם?
השופטת הציעה אם כך "פרשנות מצמצמת של החוק", הגבלה של החוק רק למקרים מסוימים, כך שאפשר יהיה להרשיע ברצח רק פושעים שהרגו כשהם נמלטים לאחר שביצעו עבירה שיש בה יסוד של אלימות, שוד למשל. אבל פושעים שנמלטים לאחר שביצעו עבירות אחרות, כמו עבירות רכוש או הסעת שוהים בלתי חוקיים, יהיו מוגנים מהסעיף בחוק העונשין.
מסע צלב
שבועיים לפני חופשת הפסח של שנת 2013, הוצבה מול עמדת העבודה של עובדת יהודייה באולם ייצור של מוצרי אלקטרוניקה בצפון עובדת אחרת, העונדת שרשרת עם צלב לצווארה. לטענת היהודייה העבודה הרצופה מול מי שעונדת שרשרת עם צלב פגעה ברגשותיה וגרמה לה להיכשל בעבירה בכל פעם שרכנה מעל שולחן ההלחמה.
העובדת פנתה למנהל העבודה וביקשה לעבור לעבוד מול עובדת אחרת, אך הוא סירב להקשיב לה. היא ניסתה את כוחה בפניות להנהלת החברה אבל גם שם לא נענו. היא המשיכה לעבוד במשך כמה ימים כשהיא מקימה מחיצה מאולתרת מחפצים שונים בינה ובין העובדת שמולה. מכאן העניינים כמובן הלכו והסתבכו. מנהל העבודה הטיח בה מילים קשות. היא ענתה לו בגסות והסתלקה באמצע יום עבודה. מקום העבודה ראה את העניין כהתפטרות ולא הסכים לבקשתה לשוב ולעבוד במפעל.
גם רשמת בית הדין לעבודה בחיפה, דניה דרורי, לא הזדהתה עם מצוקתה של העובדת. על הבקשה לעבור מקום היא כתבה: "בקשה שניתן לפרשה כפוגענית הן כלפי מקום העבודה והמעסיקה והן כלפי החברים למקום העבודה". ואת העובדת היא ראתה כמי שהתפטרה בלי כל זכאות לפיצויי פיטורין.