כאשר הוכרז לפני שבוע על מינויו של גל הירש לתפקיד מפכ"ל המשטרה, הרגשנו לרגע משב רוח מרענן במחוזותינו.
ואין הכוונה למינוי עצמו, אלא לתרבות הוויכוח שניטש סביבו. להדיפת מתקפת הלשעברים במשטרה נגד המינוי חברו אנשים משני צדי המתרס הפוליטי - גם מתנחלים מעפרה וגם בעלי טורים ב'הארץ'.
הוויכוח בעיקרו סבב סביב שאלה מהותית: מתי משתלם לחרוג אל מחוץ לארגון על מנת להביא מטאטא חדש, והאם יוצא שכרו של המינוי בהפסדו כאשר המפכ"ל המיועד פועל תחת חטוטרת של מתלמד.
השבוע כבר חזרנו למשבצות הרגילות. רביב דרוקר נתקף געגועים נוסטלגיים למשה מזרחי ולחוקרי משטרה אחרים שקיימו יחסי גומלין עם התקשורת בשיטת יד רוחצת יד. 'הארץ' החל לחשוף אמירות של הירש מתקופת שירותו בבנימין, שהחשידו אותו כמשתייך לכוחות השחור הימניים. מן העבר השני זכו השר גלעד ארדן ומועמדו גל הירש לתמיכה מגויסת של כוחותינו. בין השאר נשמעה הטענה שגם אם הירש הוא לא המועמד האידיאלי - מינויו כבר הפך למבחן של משילות. מכיוון אחר נטען אפילו שיש להעביר את מינויו של הירש בכוח, שמא תתפרש הפלת המינוי כניצחון של מו"ל 'ידיעות אחרונות' נוני מוזס על נתניהו.
אין אנו תמימים. גם בעבר הכרעות גורליות התקבלו לעתים על פי בסיס מפלגתי וגושי. אולם דווקא כשאנחנו מתקרבים לימים הנוראים יש להביע צער על כך שבגלל הקיטוב בין המחנות הפוליטיים, כמעט אי אפשר לקיים כאן דו-שיח תוך הקפדה על הכלל "קבל את האמת ממי שאמרה". שאלת מינויו של הירש אינה קשורה לכאורה לנושאים של שטחים, דת ומדינה וכל הדברים האחרים שמפרידים בין המחנות בימים כתיקונם. אבל מהר מאוד גם הנושא הזה נסחף לתוך דפוסי המחלוקות הקבועות.
תופעה דומה מתרחשת ביתר שאת גם בארצות הברית ביחס להסכם עם האיראנים. גם הנושא הזה היה אמור להיות מוכרע בצורה עניינית, אבל מהר מאוד הוא הפך להורדת ידיים על בסיס מפלגתי - דבר ששיחק לטובת אובמה.
הדרך שבה הושג ההסכם עשויה להזין רגשות נקם אצל הרפובליקנים אם יזכו בבית הלבן בסיבוב הקרוב, ואז הניצחון הדמוקרטי יהפוך לניצחון פירוס. אבל כבר עכשיו המהלך של אישור ההסכם יוצר נזק עצום לתרבות הפוליטית בארצות הברית. בוב קורקר, ראש ועדת החוץ בסנאט, הפך לאדם נלעג בקרב חבריו למפלגה הרפובליקנית, היות שגיבש יחד עם הדמוקרטים מתווה שיאפשר לקונגרס להגיד את דברו בלי שאובמה יעביר הסכם בעל חשיבות עליונה תוך עקיפת הרשות המחוקקת - בניגוד לרוח החוקה האמריקנית. המתווה המוסכם הזה עבר בסנאט ברוב של תשעים ושמונה נגד אחד. אבל אובמה לא מסתפק בניצחון טכני בזכות הווטו, אלא מבקש לחסוך מעצמו את הטלת הווטו על ידי קיום דיון אינסופי שיחסום את הרוב בסנאט מלהביע התנגדות להסכם. קורקר פעל כג'נטלמן, אבל עכשיו הוא ייזכר כפראייר.
משהו לא בריא מתרחש בדמוקרטיות המערביות, וקשה למצוא מדינה שמצליחה לשחות נגד הגל העכור הזה.
איראן לא זקוקה לסנגורים
בנסיבות אחרות היינו מברכים בעל כורחנו על הטובה ההסברתית שעשה לנו דניאל בארנבוים.
בארנבוים, שזכה להשכלה מוזיקלית בארץ אבל חי בברלין, הציע להגיע לאיראן בראש תזמורתו, אבל נדחה על ידי ממשלת איראן כאישיות בלתי רצויה. בארנבוים הוא דווקא אורח רצוי בעזה, שם ניצח על תזמורת של מוזיקאים שוחרי פלשתין שבאו להנעים לעזתים אניני הנפש. שירות דומה הוא ביצע קודם לכן ברמאללה. כהוקרה לבארנבוים על העלאת קרנה של פלשתין בעולם המוזיקה זכה המנצח לקבל אזרחות פלשתינית, לצד האזרחות הישראלית שברשותו.
למרות שבארנבוים אוחז בדעות שהן תואמות גדעון לוי, עצם האזרחות הישראלית פוסלת אותו בעיני האיראנים, שהתגלו כמחמירים באנטי ישראליות שלהם יותר מאנשי החמאס. אבל יש להודות שהאיראנים עקביים. הרי הופעת תזמורת האופרה של ברלין בניצוחו של בארנבוים הייתה משמשת תעודת הכשר לאיראנים, וזו הסיבה לכך שממשלת ישראל ניסתה לבטל את הביקור המתוכנן באמצעות הקנצלרית מרקל. אבל מלאכת ההסברה של ישראל נעשתה בידי האיראנים, שמיהרו להבהיר שהם מוותרים על תעודת היושר שבארנבוים רצה להעניק להם. אל תעשו לנו טובות ואל תהיו היחצ"נים שלנו, הם משדרים לכל העולם.
שר החוץ הבריטי פיליפ המונד פתח לאחרונה מחדש את בניין השגרירות הבריטית בטהרן, שאותו כיסחו מפגינים ששוגרו על ידי המשטר האיראני לפני ארבע שנים. קירות הבניין עדיין היו מעוטרים בסיסמאות נוסח "מוות לבריטניה". לאחר הפוגרום הבהירה ממשלת בריטניה שהשגרירות לא תיפתח מחדש עד שממשלת שאיראן תפצה את בריטניה במחיר הנזקים שנגרמו. אז אמרו. איראן לא שילמה, והשגרירות נפתחה מחדש.
כאורח אדיב ביקש המונד לסייע למארחיו, ויצא בהצהרה שהוא מבחין בין המלל של סיסמאות אנטי-ישראליות ובין מה שאיראן עושה בפועל (כאילו פעולות צבאיות בגולן וחימושם של הארגונים חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האסלאמי הם עניינים של מלל גרידא). אבל האיראנים דחו בבוז את המתנה ההסברתית של המונד כדוגמה נוספת ל"יהירות מערבית", והודיעו שמדיניותם השואפת להכחדת ישראל לא השתנתה במאומה מאז כינון הרפובליקה האסלאמית.
בימים רגילים המדיניות האיראנית בפרשת בארנבוים והתגובה הצוננת לדברי המונד הייתה גורמת לקורת רוח אצלנו, כי במו ידיהם סיפקו לנו האיראנים נשק הסברתי. אולם במציאות העגומה של היום אין דבר שיעצור את הפייסנות המערבית כלפי איראן. הטובים שביניהם, כמו הקנצלרית מרקל, יגידו שהדיבורים האנטי ישראליים הארסיים הם "בלתי מקובלים". הגרועים יותר, כמו השוויצרים, יצטדקו בביקורת על אויב השלום נתניהו. אבל לאיראנים שיכורי הניצחון לא באמת אכפת.