יאיר הניג, בנה של השרה לימור לבנת, נסע במכוניתו המפוארת והפתוחה, לבוש ככוכב קולנוע, לצדו בחורה צעירה שאינה יהודייה, בדרכם לעשות עוד קעקוע ולקנות עוד בגדים באזור מרכזי באטלנטה. הם אכלו מין ביסקוויט שאפשר למרוח עליו שוקולד.
כאשר ירדו מהרכב, צעדו בשדרת החנויות. לצד הדרך ישבה על הארץ אישה מבוגרת שנראתה ענייה, מבוגרת ועייפה. היא ביקשה: "אני רעבה, תעזרו לי".
"תני לה ביסקוויט", אמר יאיר לחברתו.
היא נתנה לאישה ביסקוויט אחד טבול בשוקולד והם המשיכו לצעוד. לאחר עשרה מטרים רגליו קפאו במקום, הוא לא היה מסוגל להמשיך לצעוד מרוב בושה והרגיש בחילה וצמרמורת שעלו מעמקי נפשו.
יאיר של פעם, שאהב לחלק ממתקים בבית הספר היסודי, צץ לפתע. הוא לא הבין בדיוק מה קורה לו, אבל ידע דבר אחד - שלהמשיך ללכת קדימה הוא לא מסוגל!
הוא הסתובב לאחור, הביט באישה שיושבת על הארץ והתמלא בדמעות שהציפו את לבו. הוא חש שאין לו מקום, מין תחושה של צמצום מאין כמותו, הרגיש כמו איש קטן בנוף. ואז אמר לחברתו: "איני יודע מה אני הולך לעשות ואין לי מושג כמה זמן זה יימשך. אם יהיה לך קשה להישאר בסביבה, את יכולה ללכת ולא איעלב".
הוא פסע לעבר האישה הקבצנית. חש שהוא צריך לרדת אליה, כי הייתה היחידה באזור על הקרקע, הרגיש כמו מטוס שעומד לנחות ארצה. הוא הוריד את ז'קט הראווה שלו מעליו, הניחו על הארץ והתיישב עליו. זו הייתה הנחיתה הכי בטוחה שעשה מימיו. באותו רגע לא פחד. לראשונה מזה זמן רב, הרגיש בית.
"אני מצטער", אמר לה.
היא הביטה בו בתמיהה, כאילו אין לה מושג על מה הוא מצטער, אך בעומק לבו הרגיש שהיא יודעת מהו צערו.
הוא הצטער על עשרים ואחת השנים שבהן צפצף על כל האנשים שחלפו על פניו. תוך כדי שלבו מתייפח בקרבו, שאל: "מה רצית? מקודם לא הקשבתי".
היא אמרה שכל רצונה הוא קצת אוכל כי היא רעבה. יאיר בכה, אמר שייתן לה כל מה שהיא רוצה, רק שתגיד.
"אוכל", אמרה שוב.
"איזה? איפה? כמה? רק תגידי ואני אשלם".
"לא אכפת לי מה, רק תביא לי אוכל".
"פיצה זה בסדר?"
היא ענתה שכן. הוא שאל אם היא רוצה ללכת איתו לפיצרייה והיא הנהנה. יאיר עזר לה לקום, למרות שהרגיש שהיא מקימה אותו מעפר, וכך הלכו לפיצרייה הסמוכה כשחברתו נשרכת מאחוריהם. בעמדם בתור התנצל על חוצפתו ושאל: "למה את נמצאת ברחוב?"
היא סיפרה שחלתה במחלת שרירים מוזרה שאין לה ריפוי מודרני ונאלצה לעזוב את עבודתה. בנה היחיד רחוק ממנה מאוד, וכך מצאה את עצמה מתדרדרת מבחינה בריאותית וכלכלית. ניתקו אותה מהחשמל ומהטלפון בגלל שלא שילמה חשבונות, וכעת ירדה לרחוב לבקש קצת אוכל כדי להחיות את נפשה.
יאיר הרגיש שהסיפור שלה מקלף אותו לגמרי.
הוא קנה לקבצנית מגש פיצה שלם, הושיט למוכר מאה דולר והניח בידה את שמונים הדולר שקיבל כעודף, כל הכסף שתכנן לבזבז במקום הזה. היא הודתה לו מכל לבה ויאיר ניסה ללכת לדרכו. היה קשה לו להיפרד מהקבצנית. הוא הרגיש כמו בחלום חזק ואמיתי, שבו אתה פוגש אדם אהוב שנפטר וחווה עמו חוויה מיוחדת ומתעורר. הוא רצה להישאר איתה, אבל ידע שזה לא שייך. ידע שעשה את שלו, וליתר דיוק קיבל את שלו.
לאחר מכן חזר עם חברתו לרכבו המפואר, שנראה בעיניו כעת כמו מקק, ומרוב בושה התקשה לפתוח את הדלת. כאשר התיישב במושב הנהג המעוצב הרגיש כמו הומלס במוזיאון יוקרתי, ואז פרץ בבכי כמו תינוק בברית מילה, חש שמל את ערלת לבבו.
במשך כמה חודשים האישה הקבצנית ליוותה אותו מדי יום. הוא לא יכול היה להתנתק מהמחשבה עליה. דמותה ניצבה כל העת לנגד עיניו. הוא הרגיש שהיא מין דמות משיחית שבאה לגאול אותו מחייו התלושים.
אחרי כחצי שנה חזר לישראל, המשיך לעזור לחלכאים ונדכאים, עד שהחל לחזור בתשובה ולמד במכון מאיר בירושלים. כיום הוא מתגורר בשכונת קריית משה, מנהל את 'המרכז הירושלמי לבריאות טבעית', נשוי לאביטל ואב לשלושה ילדים, כן ירבו.
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: [email protected]