אינני דוברת צרפתית וגם לא התחנכתי בבית הספר שהקים לאחר השואה בשטרסבורג. ובכל זאת זכיתי להיות תלמידה של מו"ר הרב פרופ' בנו (בנימין) גרוס, אשר נלקח לבית עולמו לפני שלושים יום, חודש וחצי לפני יום הולדתו התשעים. אנסה בשורות קצרות לתאר מעט מדמותו המיוחדת.
למדתי אצלו את משנת המהר"ל שבה התמחה, במכללה בבית וגן ולאחר מכן בתוכנית מיוחדת של מדרשת הרובע בטורו קולג'. כשזו הסתיימה ביקשתי ממנו להמשיך לשמוע אותו, והוא הפנה אותי לשיעור שמתקיים ביד הרב ניסים בימי שישי מזה 20 שנה. הגעתי לשיעור ונשארתי תלמידתו לעשר שנים נוספות, שהיו לי כימים אחדים באהבתה של התורה המחיה שלימד.
וכך זה היה. פותחים את הספר ולומדים על הסדר. ראשית, תמיד יבוא תמצות מדויק של השיעור הקודם בשלושה משפטים, שהרי הכול המשך חי אחד. ומיד בלי שהות מתקדמים פסקה-פסקה, צעד-צעד, אין דילוגים. פרופ' גרוס מקריא את הפסקה, מביא את הפסוקים בשלמותם ממקורם, מבאר את הגמרא המצוטטת ולאחריה צולל אל תוך דברי המהר"ל. הוא מסביר, מבהיר ומפשט, בונה נדבך אחר נדבך ורוקם תפיסה שלמה ואחדותית. עומק עצום יחד עם פשטות בהירה. כשסיימנו את ספרו של המהר"ל 'גבורות ה'', עשינו אתנחתא של שנה בלימוד 'קדושת השבת' של רבי צדוק מלובלין, ושבנו אל המהר"ל – אל ספרו 'באר הגולה'. להעמיק באגדות חז"ל ובקדושתן הנצחית, באר אחר באר. לאחר מכן המשכנו ל'נתיבות עולם'.
פרופ' גרוס היה דוגמה חיה לכל אשר לימד. קשה לתאר את החיות ואת ההתלהבות שאפיינו אותו. איך קולו מתרומם כשהדגיש את מה שחשוב בעיניו, ואיך קם ממקומו בתנופה כשהסביר עניין יסודי במהר"ל. צעיר לנצח שאינו מתעייף, עיניו בורקות בהתלהבות לימוד התורה. אי אפשר היה שלא להקשיב ולהיות כל כולך בתוך השיעור ולהתפלא ביחד איתו, שהנה כבר עברה שעה ונגמר הזמן.
מעולם לא ביטל שיעור, ותמיד ניצל כל דקה ממנו. כאשר סיימנו פרק, התחיל מיד את הפרק הבא, גם אם נותרו דקות ספורות.
למרות גילו, עד שנתו האחרונה המשיך לטוס לצרפת כדי לחזק את הקהילה היהודית, ללמד תורה ולעודד עלייה לארץ. אך תמיד השתדל לשוב לשיעור, גם אם נחת שעתיים קודם. כשנאלץ לפעמים בכל זאת להאריך את שהותו בניכר, ביקש מבנו שיחליף אותו כדי שלא תתבטל "הקביעות של בית מדרשנו".
הוא לא היה רק מורה בחסד אלא גם מחנך. במהלך השיעור שיתף אותנו בהתלבטויות שלו כמנהל וכמורה במשך עשרות שנים. סיפוריו חשפו הבנה מופלאה לנפש הילד וכבוד לאישיותו. בשיעורנו ישבו אנשים מבוגרים, רופאים, פסיכולוגים ועוד, ואת כולנו חינך למחשבה, ליראת שמיים אמיתית, לאהבת עם ישראל, להכרת הפלא האלוקי של תקומת מדינת ישראל. מעולם לא הטיף, הדברים נבעו באופן מתבקש מתוך הלימוד.
לימוד של חיים
לימוד התורה שלו היה מחובר לחיים. בכל פעם נפעם עמנו איך דברי המהר"ל בשיעור מתחברים בדיוק אל פרשת השבוע. איך העיקרון שלמדנו זה עתה במהר"ל מסביר את החדשות של אתמול – את יחסי ישראל ואומות העולם, את התנהלותו של בית המשפט וכו'. התורה תמיד מאירה את החיים, מסבירה את התופעות, מעמיקה חקר ונותנת כלים להתמודד איתם. כשלימד אותנו איך דברי המהר"ל מאירים מושגים כמו אהבה בין עם ישראל לקב"ה ובין איש לאשתו. לא היה זה רק הלימוד המופשט של המושגים העמוקים, אלא לימוד שנוגע בחיינו הממשיים.
כשנשאלה שאלה, פנה לשואל במילים "מה כואב לך?", שהרי ברור שאדם חי את מה שהוא לומד, ולכן אם משהו לא מובן זה בוודאי כואב לו.
פרופ' גרוס היה פילוסוף, וככזה היה חושב לעומק על כל מושג, כל נושא, כל שאלה. הוא הרבה לחשוב ולדבר על השואה כנקודת מבחן משמעותית לאדם, למוסר, לבחירה. שלט בהגות התורנית כמו גם בפילוסופיה ובמחשבה הכללית העתיקה והמודרנית. הוא ידע לדייק את המחשבות של קנט ושל פסקל, לברר אותן ולברור מהן, ולשזור אותן בתוך התמונה השלמה.
עוד התאפיין בענווה גדולה. על אף שהיה תלמיד חכם גדול, לא קרא לעצמו רב ולא החשיב עצמו ככזה. תמיד הקשיב במלוא תשומת הלב לכל הערה ושאלה של התלמידים. לעתים כשלאחר השיעור ניגשתי לשאול או לברר משהו, אורו עיניו: "בדיוק כך, נפלא. אגיד את הדברים בשמך בשיעור הבא". ואכן, בשבוע שלאחר מכן, הוא פתח את השיעור בהערה בשם אומרה. פעם סיפר לי שבינו ובין מורו הדגול פרופ' אנדרה נהר הייתה מחלוקת בהבנת ציוניותו של המהר"ל, אך "כל זמן שמורי חי לא כתבתי את דעתי בעניין זה משום כבודו".
שיעור גדול היה האופן שבו קיבל את דינו של הקב"ה כאשר בנו נהרג בתאונת דרכים. הוא המשיך ללמוד וללמד בעוצמה, לחיות ולשמוח בתורתו ובעולמו של הקב"ה. אם יש נחמה לאובדן כזה היא גודל התורה שלמדנו שנשארת ופרה ורבה. והזכות שלו - לחיות עד הרגע האחרון מתוך צלילות המחשבה ועבודת ה' מתוך אמונה שלמה.
בוודאי לא מקרה הוא שעצרנו בעיצומו של נתיב 'גמילות חסדים'. בשיעור האחרון עסקנו בגמרא על הפסוק "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון". "תני רב יוסף והודעת להם – זה בית חייהם, את הדרך – זה גמילות חסדים, אשר ילכו – זה ביקור חולים, בה – זו קבורה".
כך הייתה תורתו וכך היו חייו. צדיקים במיתתם קרויים חיים. ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום.