הדחתו של ד"ר סודי נמיר מלשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית מעוררת סימני שאלה רבים מדי. לא נעסוק עכשיו בשאלה כיצד היינו רוצים לראות את מערכת הבריאות במדינה יהודית לכתחילה (דבר ראוי כשלעצמו), אלא נדון על פי הכללים שבהם נוהגת המערכת כיום, "לשיטתכם".
החלטת בית הדין של ההסתדרות הרפואית נעשתה על רקע דבריו של ד"ר נמיר שחברה מתוקנת ראוי שתסייע למי שסובלים מ"נטיות הפוכות", ולא תפטור אותם בכך שתאמר להם "זה בסדר, אתם לא צריכים טיפול, אתם פשוט שונים". החלטה זו לוקה בשני כשלים חמורים ומהותיים: היא מהווה הפליה פסולה מטעמי דת, והיא מונעת משיקולים זרים.
לקוראי 'בשבע' אין צורך להסביר שדבריו של ד"ר נמיר מייצגים את השקפת עולמו של היהודי המאמין. ידוע שהתורה אסרה על משכב זכור, באיסור חמור שהוא בגדר תועבה. אין זה משנה כלל אם התופעה תוגדר כמחלה, כנטייה או כבחירה חופשית. רבים מאיסורי התורה נעשים על ידי אנשים שיש להם נטייה לכך, ואין הדבר פוטר אותם מלהילחם בנטייתם האסורה. זו השקפתו של כל רופא ירא שמיים, אך אין הדבר מונע ממנו להעניק טיפול מיטבי ומסור לבעלי נטייה הפוכה (ולכל אדם שעובר על איסור כלשהו מהתורה).
השקפת עולם זו אינה יכולה לשמש עילה להדחה מוועדת האתיקה, כל זמן שאינה פוגעת בכללי האתיקה עצמם, כלומר באיכות הטיפול שמעניק הרופא למטופל. ד"ר נמיר עצמו מצהיר כי כרופא הוא מטפל בכל חולה, בלי הפליה. התנגדותו מכוונת אך ורק להפיכת התופעה לנורמטיבית, ואין לה כל קשר עם מתן שירות רפואי.
לא ייתכן שרופא שמחזיק בדעת התורה לפיה משכב זכור הוא תועבה, אינו רשאי לכהן בלשכה. זו תפיסה מוסרית שאינה מונעת להעניק שירות רפואי מיטבי לכל אדם באשר הוא. העובדה שהאיסור על משכב זכור הוסר מחוק העונשין של המדינה (לפני 27 שנים) אינה משנה כמובן מנקודת מבטו של יהודי ירא שמיים. הרי גם זנות וניאוף אינם אסורים לפי חוק המדינה, ובוודאי שלפי התורה זהו איסור חמור.
כל מסקנה אחרת היא פגיעה חמורה בחופש המצפון והדת, והדחת ד"ר נמיר על רקע זה מהווה הפליה אסורה על רקע דתי. יתר על כן, למעשה זו החלטה שמפלה ציבור שלם, הציבור הדתי המהווה למעלה מרבע מאוכלוסיית המדינה. הרי התופעה של נטייה הפוכה אינה פוסחת על הציבור הדתי, אבל הדעה הגורסת כי מדובר בתופעה נורמטיבית אינה מביאה מזור לציבור זה, שהרי היהודי הדתי יודע היטב כי המעשה אסור מהתורה ומוגדר כתועבה. דווקא השמעת עמדה רפואית הגורסת כי יש אפשרות לטפל בנטייה ולבנות בית נאמן בישראל, היא חיונית ביותר לציבור זה.
אדרבה, השתקת העמדה הרפואית לפיה קיום חיי משפחה טבעיים אמיתיים ושמחים נמצא בהישג ידם של הסובלים מנטיות הפוכות – היא שמפרה את ערכי היסוד בקוד האתי של ההסתדרות הרפואית (ובוודאי כאשר מדובר במטופלים מהציבור הדתי).
בית הדין היה צריך לשאול את עצמו אך ורק שאלה אחת: האם השקפת העולם היהודית, שבה מאמין ד"ר נמיר, גרמה לו לעבור עבירות אתיות או פגעה בשיקול דעתו המקצועי. כל זמן שהשקפת עולמו אינה פוגעת בתפקודו כרופא או בשיקול דעתו המקצועי, הרי שההחלטה להדיחו על רקע זה מהווה שיקול זר שאינו מן העניין, זאת מעבר להיותה הפליה על רקע דתי. ד"ר נמיר מהווה דוגמה ומופת, ודווקא בשל השקפת עולמו הדתית, השוללת הכרה בנטיות הפוכות כנורמה חברתית ראויה, הכרחי שהוא יוסיף לכהן בלשכת האתיקה. כל החלטה אחרת מהווה הפליה פסולה הנגועה בשיקולים זרים מראשיתה ועד סופה, וחורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות.
בשולי הדברים, הניסיון של בית הדין להציג את העמדה הרואה בנטיות הפוכות עניין נורמטיבי כעמדה מדעית, הוא חסר בסיס. דבר ידוע הוא כי השינויים שחלו ב‑DSM (ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקני) בין השנים 1952‑1980 לא נבעו מתוצאות של מחקרים מדעיים, אלא מלחץ פוליטי שהפעילו ארגונים אינטרסנטיים על הממסד האמריקני ועל החברה הפסיכיאטרית להסיר נטייה זו מרשימת המחלות. הדבר מבואר בספר 'פרקים נבחרים בפסיכיאטריה' (מאת הפרופסורים מוניץ, אליצור, טיאנו ונוימן), אלא שבספר זה עצמו הושמטו הדברים מהמהדורה השלישית ואילך, בשל לחץ פוליטי. מישהו אמר סתימת פיות?
הכותב הוא חבר בתא המשפטי של תנועת 'דרך חיים'