השאלה היא מדוע תומכת מנהלת בית הספר בהשתמטות משירות.
האם בגלל ריבונו של עולם כמו שעושים חרדים רבים, או בגלל שאין היא מאמינה במדינות בכלל והיא מבקשת את שלטון התבונה בלי תיווכי פוליטיקה, או אולי כי הם אם שכולה ופוחדת. האם היא כופרת בדמוקרטיה שמקבלת החלטות עצובות ומחייבות, או בגלל שהיא תומכת בדמוקרטיה וטוענת כי היא מחייבת ללכת לכלא בענייני מצפון. ואולי בגלל שהיא גזענית כלפי ימנים או מקבלת פקודות מקברו של סטאלין. השאלה המרכזית היא איזו מין מחנכת היא המנהלת מאשקלון. האם היא מאמינה כי סמכותה לקבוע את דרכם של תלמידיה, האם היא מקור להשראה או רק פקידה של רעיונות או מוסדות.
בעיניי חינוך אינו סיפור פשוט כלל ועיקר. הוא האמונה שאפשר להעניק מסר בלי לאבד את חירותך כמוסר ואת חירות תלמידיך כמקבלים מסר מחייב של אחריות.
אני יודע שבית ספר הוא גם מוסד מדינתי, והוא מאמין ביכולת של חינוך דרך מסירת תרבות, תרבות שיכולה לעמוד בפני רוחות רעות ולהפליג באומץ בסערות טובות. כשהדבר מגיע לכיכר העיר ושולפים גיליוטינות זה רע. צריך שיחה, לב פתוח, אומץ לחוות דעה, יכולת לסגת ממנה, אחריות. פשקווילים אלקטרוניים לא מספיקים, בדיוק כמו שהם לא מספיקים כשתולים אותם בחוצות העיר.
האם יכולה להתקיים בין מנהלי בתי ספר מזרמים שונים שיחה על הנושאים הבוערים, כמו איך מנחילים לתלמידינו את היחס החיובי לעמדות, את המחויבות לחיים חברתיים ופוליטיים מבלי לחייב את תלמידינו לדרכנו, תוך קבלת זכותם לעמדה? כיצד ניתן לעשות זאת באווירה של ברירה התובעת שהשדה יהיה ניטרלי עד ריק או מכוון ונטול חירות?
דומה כי החברה הישראלית זקוקה לשיח מחנכים כזה. אני מכיר מחנכים רבים מכל הזרמים שמתפללים לשיחה כזו, אך לא מעזים מפחד הוקעת חינם, מידיעה כי ייסקלו במילים ובשערוריות, שהן תמיד מוצא לאינסטינקטים אלימים הרוחשים בנו בכל דור ודור.
מוקי צור
מחנך, היסטוריון וסופר