ראש הממשלה בנימין נתניהו
ראש הממשלה בנימין נתניהוצילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

הסקרים שוב נחלו מפלה בחיזוי מערכת הבחירות בישראל, אבל הפעם לא רק הם. למעט היועצים הקרובים שחזו את המגמה ביום או ביומיים האחרונים, כשבנימין נתניהו כבר היה בשיא פעילות העברת הקולות לצדו, כמעט כל מי שחי את הפוליטיקה היה בטוח שלנתניהו לא יהיה פשוט לחזור ללשכת ראש הממשלה בתום בחירות 2015.

אמנם לליכוד יש חלק בניצחון המזהיר הזה, אבל נתניהו האיש הוא שניצח את המערכה הזאת וגרם לקולות לנדוד מעט שמאלה מהבית היהודי, אולי גם ימינה מעט ממפלגות אחרות, ולנקז אותם הישר ל‑30 המנדטים של הליכוד.

הפער בין הליכוד למחנה הציוני אמנם הלך וקטן ככל שהתקרבו הבחירות, אבל סוף השבוע האחרון שלפניהן קיבע אותו על ארבעה מנדטים, הרבה יותר מסטיית תקן של סקר.

נתניהו ראה ושתק. הנתונים שהראו לו אנשיו סיפרו סיפור אחר לגמרי. האיש שכל הפרשנים הפוליטיים העריכו שלא יוכל להרכיב ממשלה היכה את הסקרים, הביך את הפרשנים, ושוב הזכיר לנו שכשמדובר בפוליטיקה – תמיד יש לו בכובע, ובמיוחד כשלוחצים אותו אל הקיר, שפן נוסף לשלוף.

נתניהו חיבק בימים האחרונים שלפני הבחירות את מפלגת הבית היהודי. חיבק כל כך חזק, עד שעל פי ההערכות לפחות ארבעה מנדטים שלה זלגו אליו. הוא חיבק ציבורים נוספים, וניגן על המצפון הלאומי במשפט שאולי יתחרט עליו אחר כך: "הערבים נוהרים בהמוניהם להצביע". שנוי במחלוקת ככל שיהיה, אבל המשפט הזה עבד.

אחוז ההצבעה הגבוה בבחירות שיחק לטובת נתניהו. אם היה נמוך יותר משמעותית, יכול להיות שהסקרים היו מגשימים את עצמם.

בבחירות האלה, אולי יותר מכל מערכת אחרת, הקמפיין התקשורתי קבע שנקעה נפשו של הציבור מראש הממשלה ויצר אווירה ציבורית בהתאם. האווירה הזאת הולידה תחושה שנתניהו לא מסוגל. היריבים של ראש הממשלה נבנו בסופו של דבר על תחושות והלכי רוח. הם קיוו שבפריימריז בליכוד תיווצר רשימה קיצונית, אלא שזו התמתנה. הם קיוו שנתניהו יעשה עוד טעויות, והוא צירף את בני בגין. ולבסוף, הם קיוו שהעובדה שאם אדם פותח רדיו, טלוויזיה, עיתון או אתר חדשות, מרבית הסיכויים יהיו שישמע הסבר למה זה לא צריך להיות נתניהו, תשפיע על תוצאות ההצבעה.

אלא שלקרב הזה בדיוק נתניהו התכונן. הוא נשען על מבדקים יום-יומיים של דעת קהל, פילוח נרחב וכמה ראשי מטות, ביניהם ציפי חוטובלי שהייתה אחראית על יהודה ושומרון, שקראו את השטח והעבירו את הנתונים למעלה. בעוד המתחרים מתנהלים זחוחים, נתניהו נלחם, נאבק על הישרדותו. הוא ידע שהפסד משמעותו גם פרישה, לפחות זמנית, מהחיים הפוליטיים.

ראוי לציין בהקשר זה גם את תרומתה של עצרת גופי הימין הגדולה, בדקה ה‑90 לפני פתיחת הקלפיות, שמילאה את כיכר מלכי ישראל בתל אביב במאות אלפי תומכי ימין שהתגייסו לקריאת מנהיגי התנועות החוץ-פרלמנטריות על מנת להציל את הבחירות מנפילה בידי מפלגות השמאל.

ככל שערב ה-17 במרץ התקדם והפך ללילה של ה‑18 במרץ, הלך החיוך של נתניהו והתרחב. הוא רצה מלחמה, ורצה עוד יותר לנצח בצורה מוחצת. נרצה או לא, מערכת הבחירות הזאת תיכנס לדברי הימים ככזו שבה ראש ממשלה אחד סימן מטרה וכבש אותה, בעיקר בזכות עצמו.