תפקידו בהנהגת הישיבה היה לגולת הכותרת בחיי רבינו, ר' אברום שפירא. וכפי שהתבטא אינספור פעמים שעיקר גדלות האדם מתגלית בישיבה.
רבינו חינך ודרש את הגדלות בכל דבר ועניין: אם בענייני תורה ויראה, ואם בהנהגה עם הזולת. מורגלים היו בפיו דברי הספורנו (דברים יא, כו), שאל לו לאדם להיות בינוני. תביעת הגדלות היא המפתח האמיתי להצלחה בתורה, ורבינו נאה היה דורש כי נאה היה מקיים. מגדלותו הושפעו והוקסמו כל תלמידיו, בהארת הגדלות המרוממת ומסלקת כל מחיצה של בני ענק למיניהם. כך, בהנהגה בפשטות ובענווה מופלאה, יכלו הכול ליהנות מאורה של תורה בגדלותה בישיבה, כאשר רבינו ממשיך את המסורה בהעתקתה ומסירתה מדור לדור.
אחד הפלאים בהנהגת רבינו הגדול את הישיבה היה בקשריו המיוחדים עם התלמידים. קטן כגדול באו במחיצתו ונשבו בקסם אישיותו המיוחדת והנהדרת.
מעשה בבחור אחד מהישיבה שהשתדך עם בחורה אחת, והשידוך עלה יפה עד שהחליטו השניים להתחתן. והנה, זמן מה קודם החתונה נודע לבחור על פגם מסוים בייחוסה של אותה בחורה. החל הבחור לבדוק, ולמרבה הצער מצא שיש אמת בשמועה ששמע. משראה את פני הדברים כך, עלה לביתו של מרן ראש הישיבה זצ"ל ושטח בפניו את צרתו וצערו. מרן זצ"ל הבין לכאב הבחור ובדק איתו יחד שלב אחר שלב, עד שנוכח גם הוא שיש פגם חמור ואי אפשר להמשיך קשר זה. עמד מרן ואמר לבחור: אין ברירה, צריך להיפרד! וכך, בצער וביגון רב הודיע הבחור למשודכתו כי מפסיק הוא את הקשר.
למחרת אחרי תפילת מנחה אמר החזן את פרקי התהלים שנוהגים לומר בקביעות בישיבה לרפואת החולים, והנה מרן רומז לו להתקרב ולוחש לו להוסיף פרק נוסף. מיד החזן הוסיף ואמר פרק חדש של תהלים. תמהו בני הישיבה לפשר הוספה זו, ואחר התפילה ניגשו למרן ושאלוהו: מדוע הוסיף הרב פרק תהלים? פתח מרן וסיפר על בחור ששרוי בצער וביגון על ביטול השידוך שהיה לו, ועל הצער הזה – המשיך מרן ואמר – צריך לומר פרק תהלים.
נורא ונשגב, איך מידת ההתחשבות והנשיאה בעול סבלם של אחרים הדריכה את מנוחתו והדריכה את רוחו להתנהג ברגישות וכאב, וללמד את בחורי הישיבה פרק בנשיאת עול עם חברו.
כל מוחו ולבו של רבינו היה נתון לזולת, אם ללמד בני יהודה קשת במלחמתה של תורה ואם בהדרכת בני התורה במוסר ויראה, להעמידם על רגליהם, להכשיר דור של תלמידי חכמים מעוטרים בכתר תורה וכתר שם טוב. ילאה הפה מלספר מחסדיו וטובותיו עם הבריות בגלוי ובסתר, הלא המה כתובים על ספרי תולדותיו והנהגותיו שיצאו זה מכבר. וכל זאת מתוך תביעה ודרישה לגדלות: גדלות של תורה, גדלות של אמונה, גדלות של מידות ויראת שמיים – גדלות בכול!
מקור האנרגיה
אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה (יומא כח, א). ומרגלא בפומיה דרבינו להביא את דברי רבינו חננאל המבאר ששם, בישיבה, מקום שכינה. ורבינו היושב בצל השכינה בקביעות של חמישים שנה ויותר, יכול היה לחמם את לב תלמידיו והזולת בכלל בכל עצה ותושייה. מכאן שאב רבינו את כוחו, כוח עלומים שינק ממקום שכינה והשפיע לרבים. הישיבה בתפיסת רבינו היא "הסוללה החשמלית" המזרימה אנרגיה רוחנית להאיר לכל האומה כולה.
סח מו"ר בנו, הרב יעקב שפירא שליט"א, ראש ישיבת מרכז הרב:
"פעם הגיעו אצל אבי מורי זצ"ל במוצאי שבת שלפני יום הכיפורים כמה תלמידים ממכינה קדם-צבאית. באותה שעה התכונן לתת את שיעורו, כרגיל בחודש אלול, בהלכות תשובה לרמב"ם. לכן אמר לקבוצת האורחים שמכיוון שיש לו שיעור קבוע, יכולים הם להיכנס רק לרבע שעה.
"אחר שהתיישבו סביבו פנה אליהם ואמר: 'רבותיי, בכל השנה, אבל במיוחד בערב כיפור, צריך לדבר רק אמת, אז טוב שתשמעו מיהודי עם זקן לבן את מה שאני הולך להגיד לכם. תדעו לכם שמכינה זה לא ישיבה! ומי שיכול להיות חצי שנה בישיבה, זה יותר מכל תקופה ארוכה במקום אחר. כי מה שאדם קולט בישיבה – שיעור או שיחה, או אווירה של בית המדרש – זה דבר שייכנס לאדם לנשמה ולנפש, וישפיע לא רק עליו אלא לדורות הבאים שייצאו ממנו. מי שחסרה לו החוויה הרוחנית של הישיבה – זה חיסרון שצריך להתפלל שהוא יוכל להשלים אותו. זה דבר שמשפיע על הנפש. יש דברים שעוברים לדורות הבאים'.
"אבי מורי זצ"ל המשיך ואמר: 'שלא תכעסו עליי, על מה שאמרתי לכם. אספר לכם סיפור על יהודי אחד שחזר בדמעות הביתה, ואשתו שאלה אותו: מה קרה? הוא סיפר לה כי בבית המדרש מישהו מאוד ריגש אותו בדברים שדיבר אליו. שאלה האישה: ומה עשית? השיב בעלה: נישקתי אותו. לא הבינה האישה ושאלה: כלומר? ואז הסביר לה בעלה כי למעשה הוא קרא משהו בספר אחד והדברים שם ריגשו אותו מאוד, וכשגמר ללמוד בו נשקו בחום. לכן גם אתם, תיקחו את הדברים שלי כמו הספר הזה. זה לא עניין אישי, אבל זה טוב שתדעו את זה'".
ומה נהדר היה מראה רבינו כאשר בכל הליכותיו ותנועותיו ראו את אהבת התורה. את זריזותו של אברהם קיים במוחש, כאשר עשרות בשנים לא החסיר משיעוריו הקבועים ומתפילתו הקבועה בישיבה. בזריזותו המופלאה הקרין על תלמידי הישיבה את חשק התורה ואהבת הישיבה, וכדברי החסיד במסילותיו: "שכמו הזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות ייוולד ההתלהטות" (מסילת ישרים פ"ז).
להישאר בענווה
את הרבנות ראה רבינו כמכשיר להדרכת הכלל וקירובו, ובשום אופן לא מצא בה את מנוחת השררה, שהייתה מתועבת בעיניו. הרבה התלבט רבינו אם להגיש מועמדות לכהונת הרב הראשי, אך גברו לחצי התלמידים ורבני ישראל שראו בכך פיקוח נפש לרבנות הראשית אם רבינו לא ייבחר לראשותה. ורבינו כשנתן את הסכמתו שפך את צקון לחשו לפני השם יתברך שיצילהו מכל רגש של גאות הלב. ומשהודיעוהו כי הוא הנבחר, שמעוהו ממלמל בינו לבין עצמו: "להישאר בענווה, להישאר בענווה". סלידתו מהשררה מצאה את ביטויה בכל צעד בחיי רבינו.
סיפר ר' ישראל וינגרטיין ז"ל, יהודי משכונת גאולה, כי בזמן שרבינו היה מתגורר שם, היה מנהגו ללכת מבית הדין לביתו רגלי. והנה, יום אחד כשירד רבינו במורד הרחוב המוליך לביתו בשכונת גאולה, ראה אדם הנושא ארון כבד מתנודד מצד אל צד ומהלך עמו בקושי. רבינו לא היסס ומיד נכנס תחת הארון, ובידו החזיק בארון וייצב את הליכת הנושא, וכך הלך עמו במורד הרחוב. מראה זה – סיפר אותו עד ראייה – לא יישכח לעולם מלבי, לראות גדול בישראל הנושא בעול ממש עם חברו.
סח הרב יעקב שפירא שליט"א, בנו וממשיך דרכו של רבינו בראשות הישיבה:
"כשאאמו"ר זצ"ל פרסם את אחד הפסקים המפורסמים שלו, היה מישהו שפרסם מאמר בעיתון, שכמו שבסנהדרין מתחילין מן הקטן, אז אני מרשה לעצמי כקטן שבסנהדרין לומר את דבריי. כך כתב. כשראה זאת אאמו"ר זצ"ל אמר לי: לא נתקלתי בבעל גאווה יותר מאשר 'הקטן שבסנהדרין' הזה. מה, בגלל שקוראים לזה 'קטן' כל ילד יכול להיות שם?!"
זה הגדול שבענקים, שרואה גם ננסים המתיימרים להיחשב כענקים, ובאמת לא נפלו מבני הנפילים שהפילו את העולם בשיגיונם, גם אלה ננסי הדור הפילו את לב ישראל במלחמתם על קדושת הארץ ושלמות התורה והמסורה. וכאב רב כאב רבינו על התופעה של אלה שלא הורו בשאלות הסבוכות והחמורות שבבית הדין, כגון התרת עגונות והתרת ממזרים או הכשרת מקווה וכדומה, אך מיד קפצו להורות בשאלות יותר חמורות של פיקוח נפש לאומה כולה, כגון במסירת שטחי ארץ ישראל, והביעו דעתם בענייני דת ומדינה מבלי להיוועץ בגדולי התורה. ולא אחת התפלא מהתופעה שאף אלה שלא שימשו בהוראה כלשהי ולא יצא שמם בעולם התורה, אלא למדו תנ"ך או מחשבה, וכבר נהפכו למורי ומדריכי האומה בכללה.
סח תלמיד חכם אחד: פעם נכנסה משפחה אצל רבינו זצ"ל עם ילד קטן לערוך לו את טקס החלאקה. רבינו פנה למשפחה ואמר להם לשיר את השיר "ימים על ימי מלך תוסיף". תמהו בני המשפחה ואמרו: כבוד הרב, איזה גדול נכנס? חייך רבינו ואמר להם: היום לכל ילד שרים את זה, אז מה ההבדל אם זה ילד בן שלוש או ילד בן שבעים?
הרבה יש מה לספר מתולדות חייו של רבינו הגדול, ורק בקצות דרכיו בקודש נגענו. ולא באנו אלא לתאר בקצרה פרקים עיקריים בחייו שבהם קרא את קריאתו הגדולה: "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו". "הבו גודל לאלוקינו".