ההחלטה של הבנק המרכזי של ארצות הברית לא להעלות את הריבית על הדולר אינה רק עניין לאנליסטים כלכליים. היא מספקת עדות נוספת לכך שהמשבר הכלכלי-פוליטי העולמי עדיין איתנו.
ההחלטה אמנם יוחסה להאטה הכלכלית בסין, אבל באותה מידה אפשר היה לייחס אותה לבעיות פנים אמריקניות. אחרי שממשל אובמה הוזיל את עלות הכסף כמעט עד לרצפה והכניס את ארצות הברית לגרעונות שעולים על מה שצברו כל קודמיו ביחד, מסתבר שעדיין אי אפשר לנתק את המשק האמריקני ממכשירי ההנשמה הכלכליים. יש לזכור שארצות הברית עוד נחשבת כמי שנמצאת במצב טוב לעומת מדינות אירופה מבחינת צמיחה ותעסוקה.
המשבר הכלכלי העולמי, המשולב במשבר פוליטי, הולך ומחריף. קיים חוסר אמון במנהיגות הפוליטית והרגשה שהיא כלל לא מתחשבת בעמדות הציבור, אלא כופה את עמדותיה בעידוד חבריה בתקשורת. משבר הפליטים הנוכחי מהווה הוכחה נוספת לכך. האליטות לא ירגישו מיד את הבעיות שיצר נחשול הפליטים. הן הרי לא גרות בשכונות שבהן ישוכנו הפליטים, והן לא ירגישו את הלחץ על שירותים כגון חינוך ורפואה ציבורית. והן גם לא יחושו את האלימות על בשרן. הסיפור הזה נשמע בהחלט מוכר לאוזן ישראלית. מי שמתנגד למדיניות הדלת הפתוחה ומפקפק ביכולתה של אירופה לווסת את זרם הפליטים מתויג כחסר לב, כגזען או כלאומן חסר תקנה. מי שחושש לאופי הלאומי או הדתי של מדינתו מתואר כדינוזאור.
אלא שיחס גורר יחס, והציבור נוטש את הממסד ופונה יותר לקצוות. ישראל, במובן הזה, עדיין הולכת נגד הזרם, כאשר בכל מערכת בחירות צצה מפלגת מרכז חדשה ומציגה את עצמה כשביל הזהב בין הקצוות. אך בארצות הברית ובאירופה המרכז הצטמק, והטקטיקה המועדפת היא למצות את הכוח בתוך המחנה תוך הישענות על הגרעין הקשה על ידי שבירה חזקה לקצה. כך אנו רואים שהמובילות בסקרים הן מי שפעם היו מפלגות שוליים, כמו החזית הלאומית של מרין לה פן, שעם שלושים אחוזי תמיכה בסקרים מסתכלת מלמעלה על הסוציאליסטים ועל הגוליסטים המדשדשים.
ואילו במפלגות הוותיקות עולה קרנם של מועמדים שבתקופות רגילות היו נתפסים לכל היותר כבחורים טובים, אבל פסולים לעמדות ההנהגה, היות שעמדותיהם נתפסו כקיצוניות ואפילו כהזויות. ג'רמי קורבין כבר עשה זאת בבריטניה כאשר כבש את ראשות מפלגת הלייבור, וברני סנדרס המציג את עצמו כסוציאליסט בארצות הברית (שם הסוציאליסטים הגיעו לשיאם בבחירות 1912 עם קרוב לשישה אחוזים מסך הקולות) מאלץ את הילארי קלינטון להזיע ולפזול שמאלה. תופעה נוספת היא עליית כוחם של מועמדים שרואים את עצמם ראויים למשרות הרמות ביותר, דווקא משום שהגיעו מחוץ לזירה הפוליטית: איש העסקים דונלד טראמפ או הכירורג בן קרסון, אשר מתחרים על מועמדות המפלגה הרפובליקנית.
המשבר יצר גם אווירה של שנאה וקיטוב. בסקר שערך מכון הסקרים הנחשב YOUGOV בארצות הברית, אמרו כשליש מהמשיבים שהם היו מקבלים בשוויון נפש הפיכה צבאית, אם החוקה האמריקנית הייתה מופרת בצורה שיטתית על ידי הרשות המבצעת. אפשר להתנחם בכך שמדובר בסקר אינטרנטי, אבל לשם הדיון נניח שהמספר האמיתי הוא רק עשרים אחוזים. זו עדיין תוצאה מדאיגה. מגיבים ליברלים טוענים שהסקר מוכיח כמה מסוכנת ההסתה שמנהלים הרפובליקנים נגד אובמה. ואכן, כל נשיא שייבחר ייאלץ להתמסר לאיחוי הקרעים, אבל זה בתנאי שהוא יהיה קשוב לבעיה. בינתיים, הליברלים מבקשים לתמוך במועמד שיעמיק את מהפכת אובמה, בעוד שהרפובליקנים מחפשים מועמד שינהל מהפכת נגד ויחזיר את הגלגל לאחור.
משרד החוץ הישראלי הגיב על החרם שהכריזה מועצת העיר רייקיביק על תוצרת ישראלית, והשווה אותו לאפר שמפזרים הרי הגעש באיסלנד. אבל מה שמדאיג אותנו אינם הרי הגעש באיסלנד הרחוקה, אלא הרי הגעש הפוליטיים הפעילים באזורנו ואלו שמתעוררים לחיים בדמוקרטיות המערביות. היסודות שעליהם התבסס העולם מאז סוף מלחמת העולם השנייה נמצאים על סף קריסה, וקשה לנבא איזה סדר חדש עומד לקום וכמה זמן ייקח לו להתגבש.
איראן: המאבק מתחיל מחדש
הסכם הגרעין אושר בארצות הברית, אבל לא על בסיס דיון שיירשם בהיסטוריה האמריקנית. הוא נגמר בתרגיל פרלמנטרי, שנועד למנוע מאובמה את הצורך להטיל וטו על התנגדות הקונגרס להסכם. בראיונות קודמים הודה אובמה שאם ההסכם ייכשל ואיראן תגיע לנשק גרעיני, הכישלון יהיה רשום על שמו. אז מה הפריע לו הצעד הסמלי של הטלת וטו? הבעיה היא שמדובר בממשל שבורח באופן סדרתי מאחריות. בשבוע שעבר הממשל עמד בפני מתקפה בוועדת הכוחות המזוינים בסנאט על רקע המדיניות שלו בסוריה. הממשל הבטיח גדולות ונצורות בנוגע להכשרת לוחמים סורים מתונים שיילחמו בדאעש. חצי מיליארד דולרים הושקעו בתוכנית, אבל היא הצליחה להכשיר חמישים איש בלבד. תגובת הממשל: באמת לא האמנו בתוכנית, אבל היו גורמים בקבינט (הכוונה להילארי קלינטון בין היתר) שדחפו לאשר אותה. זו התייחסות לא רצינית, אשר מזמינה את הרוסים והאיראנים להעמיק את מעורבותם בסוריה.
זאת ועוד, לפני שנפלה ההכרעה, הגורמים בממשל שראו בהסכם פתיחת דף חדש עם איראן ויצירת מערכת אסטרטגית חדשה במזרח התיכון שבה תמלא איראן תפקיד חיוני שמרו על שתיקה. הם הבינו שהטיעון הזה מתקבל לא טוב בציבור האמריקני. שיווק ההסכם צומצם לסוגיית הנשק הגרעיני והטיעון שדווקא משום שאנו ממשיכים לראות באיראן מדינה מסוכנת, חיוני למנוע ממנה להשיג נשק גרעיני בטווח הבינוני. אבל לאחר שנפל הפור, המצדדים בריהביליטציה המלאה של איראן שבו להרים ראש, אולי מתוך ידיעה שיש להם בעל ברית בתוך הבית הלבן.