המעגל השני של האבל

מיכל פרץ בטור מרגש על האבלים הלא רשמיים, "אני רוצה לקרוע, אני רוצה לשבת, אני רוצה שינחמו אותי, גם אני הייתי אחותה...".

מיכל פרץ , כ"ה בתשרי תשע"ו

יום הולדת 30 לרותי פוגל הי"ד
יום הולדת 30 לרותי פוגל הי"ד
צילום: חברות

רצח. פיגוע. הלם. פחד. חדשות. הפגנה. עצירת צמתים. קריעה. זיכרונות. כבר היינו שם. ושוב. ובית שנחרב. זעקות. חורבן. לוויות. להיצמד לחדשות. למחשב. לאינטרנט. עדכונים. ומה להגיד לילדים ששואלים. ואיך להבטיח להם שלנו זה אף פעם לא יקרה. אנחנו תמיד נהיה כאן בשבילכם אהובים.

ואיך שוב המרצחים מחבלים לנו בשיא השמחה. בחגים. פעם פסח עקוב מדם באלון מורה. פעם חודש אדר שותת ואבל. ליל ראש השנה לפני 14 או 15 שנה. ועוד אינספור. ועכשיו סוכות.

ובכל השחור והצורח הזה, אני חושבת על האבלים במעגל השני. במעגל הלא רשמי.

ברור, אני לרגע לא משווה חלילה, ולא מסוגלת לתפוס את הגיהנום שמשפחות הנרצחים נכנסת אליו מעכשיו, אבל המכה הזו, השבר הזה, זורק אותי כמעט חמש שנים אחורה.

רותי פוגל.

ואני יושבת המומה כל אותו מוצ"ש, מריצה טלפונים, לחברות מכל התקופות, היד שמחייגת את המספרים רועדת בלי שליטה, שכנה יקרה שרואה את הסבל שלי, המצוקה של הלבד הזו, מסיעה אותי באחת בלילה לבית המשפחה, ויחד עם המונים אני עומדת מתחת לבית שלהם ובוכה. אני רוצה לרוץ, להיכנס, לחבק, לצרוח יחד איתם, ואני נשארת בחוץ.

ואח"כ בשבעה, אני רוצה להיות שם כל היום, אני רוצה לקרוע. אני רוצה לשבת. אני צריכה לשבת. אני זקוקה לשבת. עם כל האחים והאחיות שלה וההורים שלה. אני גם הייתי אחותה. אני רוצה לשמוע עוד ועוד ועוד סיפורים עליה ושאנשים ינחמו אותי. והילדים מחכים לי בבית. וכביסות וכלים ועבודה ולתפקד ולחייך ולהכין רשימת קניות לשבת.

במשך חודש אני לא מבשלת כלום. לא אוכלת כלום חוץ משוקולד. ועוד ועוד. וכל הזמן מחפשת במי להיתלות. מתקשרת בלי הפסקה לחברות מהתיכון. מחליטה לתעד סיפורים, לארגן מפגש של כולנו, החברות הכי טובות, כל אחת במקום אחר, כל אחת מחפשת איך להתאבל ולא מוצאת. אני מקנאה בנשות איתמר, בנשות גרעין נצרים-אריאל. יש להם אחת את השניה. יש להן תמיכה. יש להן כתף, ועוד אחת, והן בוכות. הרבה. ומחבקים אותן. ומכילים אותם. ואני שלא מוצאת מנוח ונחמה נוסעת להיפגש עם החברות שלה באיתמר, ואז לחברות שלה באריאל, ולבסוף במפגש החברות הטובות מאז התיכון, אלו שהכירו אותה עוד כשהייתה ילדה ונערה ורותי השטותניקית, רותי של צחוקים וטיולים ומרדנות והברזות מהאולפנה לחוף הים וויכוחים עם הרב, והמחנכת. ובמפגש הזה אני מוצאת מעט נחמה, בפורקן הבלתי נשלט של כולנו, בבכי הזה שחיכה רק להזדעק החוצה מאיתנו. חלק מהבנות אומרות לי שהן היו חולות כמה ימים אחרי הערב הזה. עברנו טלטלה. אבל קיבלנו כתף. האבלות הלא רשמיות.

הסביבה מחכה, קצת בקוצר רוח, שאחזור לעצמי. החברות, המשפחה, העבודה. אוקי, זו רק חברה, הם אומרים לי במבטם, ברמז קל. ואני נבוכה שאפילו באזכרה של אבי, חצי שנה אחרי, ואני ממררת מבכי. עליה.

המעגל השני של האבל מעסיק אותי יותר מכל. איך זה שאין לו מקום. ואני לא מתכוונת למקום רשמי. אולי למקום חברתי, אנושי, נפשי, סביבתי. משפחתי. זוגי. אני אבלה. אני בשנת אבל על חברה יקרה שגדלתי איתה והייתה לי כמו אחות. אני אבלה. אז תקבלו אותי כמו שאני, עם עיניים נפוחות אפילו עשרה חודשים אחרי.

כל שנה, מאז אותו מפגש מטלטל, של חברות אבלות במעגל השני, בציון יום ההולדת שלה, אנחנו נפגשות כולנו אצל ההורים שלה. לדבר, להיזכר, לשאוב כוחות מהמשפחה, מהילדים שלה, מלעצור לכמה שעות ולחשוב מה היא היתה עושה, מה היא היתה אומרת, מה היא היתה רוצה ביומולדת כזה.

אני חושבת על נעמה, ועל כל החברות המדממות, הקרועות, שהשאירה. אם אתם מכירים אחת מהם, תקפצו, תביאו איזו עוגה או ארוחה חמה, קחו את הילדים אליכם לכמה שעות אחר הצהריים, תתעניינו, תעטפו, גם אם היא שקטה, לא משתפת. תהיו שם בשבילה. תשבו. תנחמו. היא אבלה.

מיכל פרץ - תושבת שבות רחל שבבנימין, שחקנית וכותבת, מנחת סדנאות תיאטרון