צער נורא מילא את הלבבות בעקבות מיתתם של היקרים והקדושים, בני ציון המסולאים מפז, הרב איתם ונעמה הנקין, הרב נחמיה לביא ואהרן בנט הי"ד. הם נהרגו על קידוש השם במאבק על חזרת עם ישראל לארצו, בלבה של ירושלים ובלב השומרון.

כאשר גלי טרור המרצחים גוברים, עלינו לזכור שהמתיישבים בקו הראשון של ההתיישבות ביהודה ושומרון הם הסכר מפני נסיגות הרות אסון. החולשה הקיימת בלב רבים מאחינו גורמת להם להאמין שוב ושוב בהזיות שלום. רק קיומם של היישובים ביהודה ושומרון, ובמיוחד בגב ההר, מונע את הקמתה של מדינת טרור ערבית בלב ארצנו שמטרתה הרס מדינת ישראל. לכן, בנוסף לשמירה הקבועה על הביטחון, התשובה הנכונה לגלי הטרור היא הרחבת ההתיישבות ביהודה ושומרון, שמסכלת את הסכנה הקיומית בפתיחת חזית נוספת לאורך כל מדינת ישראל, כפי הדגם שכבר ישנו בעזה ובלבנון. וכבר למדנו בתורה ובנביאים כי קיבוץ הגלויות ויישוב הארץ הוא המפתח לביטחון, לשגשוג ובסופו של דבר לגאולה השלמה.

הקדושים האלה, שבחייהם דבקו בהתיישבות היהודית בקו הראשון אף שידעו כי יש בכך סכנה, וקיימו בעצמם את דברי רבי עקיבא "בכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך", יהיו מליצי יושר בעבור כולנו, שנזכה להמשיך ליישב את הארץ, ובבניין ירושלים והארץ כולה נתנחם.

יסוד החינוך בלימוד התורה בשבת

כיום אנו יודעים שלטווח ארוך בניין הארץ תלוי גם בקשר עם התורה, והמובילים בבניין הארץ כיום הם מי שדבוקים יותר לתורה.

השאלה הגדולה שניצבת לפנינו היא כיצד אנחנו, שומרי התורה המצוות, נצליח לרומם את חיינו ונשמש דוגמה ומופת לכל עם ישראל, עד שכל רואינו ירצו להידבק בתורה ובמצוות. ומתוך כך יוכל עם ישראל כולו לשמש דוגמה לכל העמים, לתיקון עולם במלכות ש‑די, כפי התפקיד שהועיד לנו ה' אלוקינו.

כמדומה שלימוד התורה בשבת הוא המפתח לכול, ולכך התכוונו חכמים באומרם: "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן - מיד נגאלים" (שבת קיח, ב).

התורה בחייהם של אנשי המעשה

בלי לימוד התורה בשבת, היה נגזר על כל יהודי להכריע בין הקודש לחול: או שיעסוק כל חייו בתורה במסגרת ה'כולל', כפי שנוהגים רבים מבני הציבור החרדי, או שייצא לחיי המעשה בעבודות השונות, או אפילו יעסוק בלימודי המדעים השונים - אבל הקשר שלו לחיי הקודש יהיה רופף. אמנם ישנם צדיקים שמצליחים ליצור שילובים שונים שמחברים בין הקודש לחול. אבל ככלל, הקרע ברור ומכאיב, ורבים נאלצים להכריע בין שתי האפשרויות, שאף אחת מהן לא מתאימה להם באופן מושלם, ובאף אחת מהן אין בשורה לתיקון עולם.

לימוד התורה בשבת נועד לפתור את הדילמה הקשה הזאת.

מקומה של התורה בחיי היהודי

בלא עיסוק רצוף בלימוד התורה, לא ניתן לקיים חיים יהודים ראויים. וכבר אמרו חכמים על מצוות תלמוד תורה שהיא שקולה כנגד כל המצוות. שני צדדים לכך: האחד – שמצוות לימוד תורה על ידי השכל, שהוא הכישרון הנעלה ביותר של האדם. השני, מפני שלימוד התורה מביא את האדם לקיום שלם של המצוות, וכפי שאמרו חכמים: "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב).

ועל כן צריך לקבוע בכל יום עתים לתורה, שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). וצריך כל אדם ללמוד פרק ביום ופרק בלילה (מנחות צט, ב). אמנם לימוד זה מועיל רק כדי לשמר את הקשר הקבוע לתורה, אבל אין בכוחו לרומם את היהודי לרמה נאותה בידיעת התורה כדי להאיר את החיים ולתקן את העולם.

לימוד קבוע בשבת אמור לפתור את הבעיה.

עונג שבת כיצד

אמרו חכמים: "כל המענג את השבת ניצול משעבוד מלכויות" (שבת קיח, ב). עוד אמרו: "כל המענג את השבת נותנים לו כל משאלות לבו". עוד אמרו: "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מיצרים". עוד אמרו, שהמענג את השבת זוכה לעשירות (שם קיט, א).

משמע מדברי חכמים שלא קל לענג את השבת, ולכן מי שזוכה ומצליח בכך זוכה לכל הברכות העצומות הללו. ולכאורה מה קשה בזה, הרי כל מה שנדרש הוא להכין מאכלים טעימים ולאכול אותם בשלוש הסעודות?!

אלא שבאמת מדובר במצווה עדינה ועמוקה מאוד, שדורשת שילוב של נשמה וגוף יחד. וכפי שאמרו חכמים שצריך לחלק את השבת, "חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש" (פסחים סח, ב). שני חצאים אלו צריכים להשלים זה את זה, שיהיו הסעודות מקושרות ללימוד, והלימוד מקושר לסעודות, והכול בתענוג.

מעין עולם הבא

עניינה המיוחד של השבת שהיא מעין עולם הבא, כעין שרוול של קדושה, אורה וברכה שנמשך מעולם הבא אל העולם הזה. ככל שנזכה לאור השבת, כך נזכה להמשיך אל תוך עולמנו את האור הגדול של עולם הבא.

ומהו עולם הבא? לא עולם הנשמות, גן עדן לצדיקים וגיהינום לרשעים, שאליו עולה הנשמה לאחר פטירת האדם, אלא השלב שלאחר מכן, שיגיע לאחר שיושלם תיקון העולם בתחיית המתים, שישובו נשמות הצדיקים להתאחד עם הגוף, ויחד עמו יתעלו בלא סוף.

כעין זה השבת מחברת את הנשמה ואת הגוף באופן המתוקן. אלא שאם האדם אוכל ושותה ונח בלי להקדיש את חציה של השבת ללימוד התורה, הרי שהנשמה חסרה, ואין הוא זוכה לענג את השבת באמת.

כשנזכה לשמור את השבת כראוי, בעונג הנשמה והגוף כאחד, נגלה לעצמנו ולעולם כולו את החיים הטובים ביותר. אז נוכל לומר לכולם: "טעמו וראו כי טוב ה', אשרי הגבר יחסה בו" (תהלים לד, ט).

יעודה של השבת: לימוד תורה

אמרו חכמים בתנא דבי אליהו רבה פרק א': "כך אמר להן הקב"ה לישראל, בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' (יהושע א, ח)? אף על פי שאתם עושים מלאכה כל שישה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו: לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר 'לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך' (קהלת ט, ז)..."

התנאי למעלת ארץ ישראל

במיוחד צריך להקפיד על כך בארץ ישראל, שכן אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשייכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עליי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור או"ח סימן רצ). רבים מהפוסקים הביאו מדרש זה להלכה, ללמדנו שאכן צריך להקדיש את השבת ללימוד התורה (מ"ב רצ, ה).

ובאמת שאלה גדולה יש כאן, מדוע היו צריכים ישראל להיכנס לארץ ישראל? הרי יכול היה הקב"ה להשאירם במדבר, כדי שילמדו ב'כולל' של משה רבנו ושבעים הזקנים. שום משבר כלכלי לא יפגע בקצבאות, בבוקר יאכלו מן ובערב שליו, בגדיהם ונעליהם לא יבלו, ויעסקו בתורה הקדושה יומם ולילה. אלא שהתורה מתגלה בשלמות רק כשהיא מקדשת את כל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים על כל גווניהם.

אלא שעדיין השאלה נוקבת, ותורה מה תהא עליה?! הרי לימוד התורה צריך להיות ברצינות, ואיך אפשר לקיימו תוך כדי עיסוק ביישובו של עולם? השיב הקב"ה שילמדו תורה בשבת, ועל ידי כך חיי המעשה שלהם יהיו מוארים ומודרכים על ידי התורה, ומתוך כך נזכה להבין את התורה בשלמות.

יסוד כל הבעיות נובע מביטול תורה בשבת

יסוד הבעיות החינוכיות והערכיות שלנו נובע מביטול תורה בשבת. וכי כיצד נרצה שיצליח אדם לרומם את חייו לערכי הנצח, כאשר אין הוא מצליח להקדיש מספר שעות ניכר ללימוד התורה ולספוג מהימים הקדושים הארה לנשמתו?

וכמובן שאין הכוונה לעלעול בעלוני שבת או בספרי פרפראות, אלא בלימוד רציני של יסודות התורה, שבת אחר שבת, עד שזוכים להקיף את כל יסודות האמונה, המוסר וההלכה, לחזור עליהם פעמים רבות ולהתעמק בהם.

שש שעות

אמנם חכמים לא קבעו כמה שעות צריך ללמוד בשבת, אבל בוודאי התכוונו שנשקיע בכך זמן משמעותי. על ארבע שעות לימוד לא היו אומרים "שיהיה יום השבת כולו תורה". וכן ברור שאי אפשר לומר שבארבע או חמש שעות אדם נחשב כמי שהקדיש את חציו של היום לבית המדרש (פסחים סח, ב). שכך כתבו להלכה רבים מהפוסקים שצריך להקדיש את מחצית היום ללימוד התורה, ומהם: אור זרוע (ח"ב פט), סמ"ג (הלכות יו"ט כז, ע"ג), רבינו ירוחם (נתיב יב, דף סה ע"ג), ומהרש"ל (יש"ש ביצה ב, סימן ד) (ועי' בפניני הלכה שבת ה, א, ובהרחבות).

לתגובות: [email protected]