אם אין אני לי מי לי.
החלטתי שאני מתחילה לשמח את עצמי. מספיק קשה לי עם המצב הזה, אין סיבה שאגזור על עצמי גם איפה שהקב"ה לא גזר עליי.
הלכתי היום עם חברה למשביר. קנינו מצעים יפים. כבר כמה זמן שאני מרגישה שצריך לרענן את האנרגיות בחדר שלנו. בשנתיים האחרונות קיבלתי החלטה פנימית שכל פעם שקשה לי או כואב לי אני קונה לעצמי משהו שישמח לי את הלב.
נכון, האידיאל היותר שלם הוא לשמח את הנשמה בדברים נעלים ולא במצעים, אבל אני מאמינה שאחרי המעשים יימשכו גם הלבבות ושמחת הגוף תשפיע בהמשך גם על שמחת הנשמה.
חוץ מזה, פגשתי הרבה בנות שמסגפות את עצמן בתקופת הרווקות. לא הרגשתי שאצלן זה נבע משאיפות רוחניות. בדרך כלל זה היה מצב הנפש שהקרין על מצב החדר ועל צורת החיים. כשאת בפיזור נפש ובעצבות החדר נראה בהתאם – מבולגן וחשוך. לפני שנה חברה אמרה לי שהיא לא מוכנה למסד את הרווקות ולכן היא לא משקיעה בדירה שבה היא חיה כבר חמש שנים. אני מרגישה שזה הפוך. כשהחדר שלי יפה וצבעוני זה משמח לי את הלב ואז אני מרגישה הרבה יותר קרובה ומסוגלת לישועה.
שמעתי פעם פירוש של אחד האדמו"רים על המילים של "בשמחה תצאון", שדווקא באמצעות השמחה ניתן לצאת מהגלות לגאולה. אתמול נסעתי עם חברה נשואה לחתונה של חברה משותפת, ובדרך היא העלתה טרמפ קרובת משפחה של הכלה. במהלך הדרך התפתחה ביניהן שיחה. אני ישבתי מאחור והקשבתי להן.
"אז אתן חברות של הכלה? בנות כמה אתן?" "שלושים", ענתה חברתי. "או, כבר לא צעירות. חשבתי שהיא יותר צעירה, הכלה. היום לרווקות יש הרבה זמן, הן לא ממהרות להתחתן". חברתי, שנבוכה מעט בשבילי, ענתה שזה לא ככה ובימינו זה קצת יותר מורכב להתחתן. אבל הטרמפיסטית לא הייתה מוכנה לקבל גרסה אחרת לתיאוריה שלה והמשיכה בשלה.
"לא מורכב בכלל. אני נפגשת עם הרבה רווקות בשכונה שלנו וגם בדלת שלידינו ישנה דירת רווקות. אני רואה אותן, לא חסר להן כלום. הן עושות תואר ראשון, ואחר כך תואר שני. עובדות, מרוויחות כסף. יש להן דירה יפה והרבה חברות. אז למה להן להתחתן?!"
"תקשיבי, זה לא כל כך פשוט..." ניסתה חברתי לענות. אבל קרובת הכלה המשיכה בשלה: "ככל שהן לומדות יותר, כך קשה יותר לחתן אותן. הן לומדות תורה, משכילות, נראות טוב. אחר כך כבר אי אפשר למצוא להן מכסה מתאים. אני רוצה להגיד לך שהבנים היום מרגישים מאוד מאוימים - הבנות יותר תורניות, יותר חכמות ויותר מצליחות. הן חייבות קצת להוריד פרופיל כדי להתחתן, אין מה לעשות. ככל שהן מתקדמות יותר, גם השאיפות שלהן עולות – שיהיה תורני, שיהיה חכם ומוצלח".
"ומה רע בזה?" שאלה חברתי בחשש. "מה רע?! שנשארים המון סירים בלי מכסים הולמים". הקשבתי לשיחה בשקט אך בתוכי התחוללה סערה. רק ה' יודע כמה אני רוצה ומנסה לצאת מהרווקות הזאת. כמה תפילות וכמה עבודת נפש אני עושה בשנים הללו. אני מרגישה כל כך עקרה, ובכל זאת מוצאת את עצמי כל פעם מחדש מול החברה כל כך אשמה.
לא חסר להן כלום?!
נכון, אני עובדת ויש לי כסף וגם תואר ראשון, ולא נעים לומר אבל בעוונותיי הרבים גם תואר שני, ודירה נחמדה ומסודרת בחן והרבה חברות טובות, אבל לחשוב שבגלל זה אין לי בשביל מה להתחתן? חסרות לי סיבות? לבנות בית אמיתי, ללדת ילדים, לצאת מהבדידות הנפשית הזאת, להפסיק את הכאב העמוק ואת התסכול שמלווה אותי כל הזמן. ובכלל, אין רווקות בלי תואר, בלי כסף ובלי חברות? למה הן לא התחתנו?!
פעם אמרתי למישהי שלימדה אותי במכללה שזה לא נכון שאת רווקה כי יש לך תואר ראשון או שני אלא להפך. יש לך זמן לעשות תואר ראשון ושני כשאת רווקה. זה לא ברור שהייתי מעדיפה להתחתן וללדת במקום להמשיך ללימודים גבוהים?
קרובת המשפחה המשיכה בשלה ושתינו השתתקנו, כך ששום דבר לא עצר בעדה.
"והיום, עם כל הסדנאות האלה במודעות. הן כבר כל כך מודעות לעצמן ולחסרונות שלהן, נעשות יותר ויותר מתוחכמות... מה את חושבת? אחר כך הן יוצאות עם בחור ומתחילות לנתח גם אותו ולמצוא בו מומים. כך, ככל שהגיל עולה, הן נעשות יותר מודעות ויש להן יותר פחדים להתחתן. נו, אז איך הן תתחתנה, תגידי לי?"
תהינו אם היא מחכה לתשובה או שזו רק הפוגה קצרה. חברתי ניסתה לנצל את השקט שנוצר כדי לנסות להשחיל משפט.
"תראי, זה מאוד אישי. כל אחת עוברת דברים אחרים ומתמודדת עם דברים אחרים". השתיקה נמשכה וחברתי החליטה להמשיך.
"לדעתי, דווקא בנות שהולכות לסדנאות כאלה במודעות הן בנות שרוצות להתחתן ומוכנות להשקיע בשביל זה. יש לי הרבה חברות רווקות שעושות הרבה השתדלות בשביל להתחתן. מה לעשות? לא לכולם זה בא בקלות ובטבעיות. כמו בכל מקצוע אחר, יש אנשים שיש להם כישרון טבעי מוּלד ויש כאלה שצריכים ללמוד ולהשקיע כדי להצליח.
"בימינו, זה לא העיקר להתחתן. צריך בשלות רגשית ונפשית בשביל לקיים את הקשר גם אחרי החתונה. יש בנות שגדלו בבתים שהזוגיות של ההורים הייתה מורכבת, והרבה פעמים זה הדפוס של זוגיות שנקבע אצלן בנפש. לכן, דווקא עבודת נפש וסדנאות בתיקון המידות ובמודעות הן הכלי שיאפשר להן לבנות בעתיד זוגיות טובה יותר מזו של הוריהן. זה נכון שלבנות כאלה המסלול יכול להיות ארוך יותר, אבל מה זאת אשמתן?"
הקשבתי לדברי חברתי והודיתי לה מעט בתוך לבי. למרות המאבק הצמוד ביניהן, אולי אפילו אחד-אפס לטובת חברתי, פחדתי להצטרף לדיון. מעדיפה לא להפוך לשק האגרוף של אנשים ביקורתיים. אחרי שאתחתן תהיינה לי כמה תשובות טובות לתת לחברה הביקורתית. כרגע אני צריכה לדאוג לעצמי ולשמחת הלב שלי. אני משאירה לקב"ה את מלחמת ההגנה על כבודי ועל רווקותי.
עם השנים למדתי שלכל טענה ישנה גם טענה נגדית: "תעשי משהו עם עצמך, זה הזמן ללמוד. אחר כך אין זמן", לעומת "הן יותר מדי מלומדות"; "שמח וטוב להן, אז למה שתתחתנה?" לעומת "תצאי מהדיכאון, מי יתחתן איתך כשאת נראית ככה?"; "מספיק עם הסדנאות והחפירות אל תוך עצמך" לעומת "את צריכה לעשות משהו עם עצמך. אם עוד לא התחתנת כנראה שיש סיבה, לא?!"
למה סיבה אחת? יש המון סיבות: את צריכה לרזות, להתאפר, להיראות טוב, ואחר כך את מושלמת מדי והבחורים מרגישים מאוימים. את לא מתפללת מספיק, או לחילופין: אולי תפסיקי כבר להתפלל ותתחילי לעשות משהו עם עצמך ותלכי לשדכנית?! תגשימי את עצמך, תנצלי את הזמן, אבל תמעטי את עצמך כדי שיהיה לו מקום לחיות איתך. אם זה היה מבחן אמריקאי הייתי אומרת שכל התשובות נכונות. כן, זה טוב לעבוד ולהתקדם. צריך להתפלל וללכת לשדכנים, להיראות טוב אך לא להתגאות, לנצל את הזמן לדברים טובים ולהשאיר מקום גם לחצי השני.
אבל שום דבר מאלו הוא לא סיבת הרווקות. הראיה לכך היא שיש נשואות משכילות, מורכבות, מודעות ולא מודעות, נותנות מקום ודומיננטיות. כאלו שהתפללו וכאלו שנחטפו לפני שהספיקו לסיים ספר תהילים.
לכן, כמו בכל תחום, צריך לזכור ולא לשכוח שיש מנהיג לבירה ולא מחשבותיו מחשבותינו, ולא דרכינו דרכיו כי גבהו שמים מהארץ. כן יהיה דברו יתברך אשר ייצא מפיו לא ישוב אליו ריקם, כי אם יעשה את אשר חפץ ה' והצליח באשר שלחו.
פורסם בפנימה