יוני גנוט
יוני גנוטצילום: יחצ

ישנם כמה קריאות של ריבונו של עולם שבעולם החסידות נהוג לומר שהן עדיין מהדהדות בחללו של עולם, וכל בעל אוזן חדה ולב רגיש עשוי ואף צריך לשמוע אותם. "לך לך!" היא וודאי אחת מהן.

הרב קוק זצ"ל הרחיב מאוד את הפרשנות של הזוהר "לך לך - לתקן את עצמך" והפכה ליסוד בעבודת ה'. רבות נכתב ועוד ייכתב על 'בקשת האני העצמי', 'ואני בתוך הגולה' 'והאני הולך ומשתכח' וכו'. אין לי מושג איפה הייתי היום אילולי זכיתי להיחשף לתורה הזאת (ואני מניח שכמותי ישנם הרבה הרבה אחרים!) שהיא אולי נשמת אפו של הדור הזה.

אין לי מושג איפה הייתי היום אילולי זכיתי להיחשף לתורה הזאת (ואני מניח שכמותי ישנם הרבה הרבה אחרים!) שהיא אולי נשמת אפו של הדור הזה
הידיעה שאני לא רק חוליה בשרשרת הדורות שאמורה "לעבדה ולשמרה" אלא שיש לי תפקיד ייחודי אותו עלי לחפש, יש ביטוי לעצמי הפנימי שלי. התפיסה שההעמקה בלימוד התורה אמורה לבוא ביחד עם הקשבה עמוקה לקול ה' שבתוכי ויחדיו הן חושפות את האני המקורי שלי, הכתה בי וברבים שורש ועדיין מהדהדת בחללו של עולם.

אבל כמה מרתק היה לגלות שקדם לרב בקריאה החדשנית "לך לך - לעצמך" אחד מגדולי מורי החסידות המיוחדים (ואף הנועזים והרדיקליים) שזוכה בימינו לעדנה מחודשת (הרבה בזכות ר' שלמה קרליבך זצ"ל שהיארצייט שלו מתקרב אלינו...) הלוא הוא ר' מרדכי ליינר בעל "מי השילוח" מאיז'ביצא, שמקדיש כמה דיבורים מרתקים לעניין "לך לך" .

וכך כותב האיז'ביצאי: "ע"ז אמר לו הש"י לך לך היינו לעצמך, כי באמת כל דברי העולם הזה לא יקראו בשם חיים ועיקר החיים תמצא בך!" עיקר החיים הוא החיים הרוחניים שאותם מוצא האדם בתוך עצמו ומשום כך ההליכה אחרי ה' הנה בעצם גילוי עצמיותו של האדם.

ממשיך ר' מרדכי ומתייחס אל המדרש המפורסם שמתאר את גילוי א-לוקים לאברהם "וע"ז נאמר במדרש מי הוא בעל הבירה? הציץ עליו בעל הבירה..." הפירוש המוכר של המדרש מתאר את אברהם מגיע להבנה שיש א-לוקים מתוך התבוננות בעולם והבנה שכלית שחייב להיות אדון לבירה ואז הוא זוכה להתגלות. לא כך מסביר "מי השילוח" : "אך בראות אברהם אבינו ע"ה את עסק דור הפלגה זאת יקרא בשם בירה דולקת. כי היה בעיניו לפלא מאד והרעים בנפשו 'מי ברא אלה?!'" כלומר, לא התבוננות פילוסופית הובילה לגילוי אלא אכפתיות ואמפתיה כואבת שמובילה לקריאה כמעט נואשת בסגנון "מה קורה פה לכל הרוחות?! מי בעל הבית??" ואז מגיעה התגובה הא-לוקית המפתיעה: "הציץ עליו בעל הבירה, היינו שהשיב לו הקב"ה הלא תראה בעצמך כי לכל העולם לא יקשה ואין אחד מהם שם על לב לאמור מי עשה זאת ואך בעיניך ייפלא". כלומר: שים לב אנחנו זכינו להיות מצאצאי אברהם כך שלכאורה דרך ה' ירושה לנו וכבושה בפנינו, אבל שומה על כל אחד להמשיך ולתור בתוך עצמו אחרי קול ה' הפנימי שמתגלה בתוכו
לכך שאתה היחיד שמתעורר לשאול את השאלה הזאת! "ומהרעמות לבך תוכל לשער אשר בוודאי נמצא בורא הסובל כל עלמין וממלא כל עלמין והוא העיר לבך ונפשך לזה" כלומר אברהם מגיע לאמונה דווקא מתוך מציאת א-לוקים בתוכו, בעצמיותו. מניין יש לאדם את רגש החמלה והאכפתיות ביחס לזולת? אין זה אלא צלם אלוקים שבתוכו, ומשום כך הוא מגיע להבנה שיש א-לוקים בעולם שממלא כל עלמין וממשיך להשגיח ולרחם על כל מעשיו.

אנחנו זכינו להיות מצאצאי אברהם כך שלכאורה דרך ה' ירושה לנו וכבושה בפנינו, אבל שומה על כל אחד להמשיך ולתור בתוך עצמו אחרי קול ה' הפנימי שמתגלה בתוכו. וכך מובא בשם מורו של רב מרדכי הלא הוא 'הקוצקער': קודם "זה א-לי ואנוהו" ורק אחר כך "א-לוקי אבי וארוממנהו!"

אני זוכר שני מצבים בחיי שחוויתי מעין התגלות העצמיות.

האחת התחילה כחוויה די טראומתית. מיד אחרי קורס מש"קי מודיעין הוצבנו בערב חג הפורים בבסיס החדש. היו בינינו דתיים וחילוניים ואני זוכר שסיכמנו בינינו שאת תורנות השמירה הראשונה בחג יעשו החילוניים שלהם לא שינה אם זה חג או שבת רגילה. וכך בערב החג חתמנו על נשקים ויצאנו למטווח כולם.

כשחזרנו לבסיס למסדר לקראת קביעת סידורי השמירה מחד ויציאה הביתה מאידך, בירר הרס"פ מי מהנשקים תפקדו כיאות והכריז שבעלי הנשקים ה'טובים', הם שיישארו לחג! מהר מאוד הבנו שאין מה לדבר ולדון בעניין ובבת אחת נפל עלי דיכאון נוראי!
במטווח חלק מהנשקים לא ירו, שלי דווקא כן. לא ייחסנו לעניין חשיבות מרובה, אבל כשחזרנו לבסיס למסדר לקראת קביעת סידורי השמירה מחד ויציאה הביתה מאידך, בירר הרס"פ מי מהנשקים תפקדו כיאות והכריז שבעלי הנשקים ה'טובים', הם שיישארו לחג! מהר מאוד הבנו שאין מה לדבר ולדון בעניין ובבת אחת נפל עלי דיכאון נוראי! אני הולך לחגוג את פורים על מגדל שמירה ):

אני זוכר שהתבטאתי בסגנון "נמחק לי חג הפורים מלוח השנה!"

ככל שעבר הזמן יישוב הדעת ובעיקר האמונה חזרו אליי והתחלתי להבין שיש פה הזדמנות להצליח באמת לחוות ולחגוג את הפורים מבפנים מבלי העזרים החיצוניים. אני זוכר את עצמי על מגדל השמירה מפזז לעצמי בשקט ובעיקר מופתע מהשמחה שמפעמת בלב.

הפעם השנייה, שנתיים מאוחר יותר, שוב, איך לא, בפורים. הפעם בישיבה. אחרי כמה שנים של לימוד זה הגיע כמעין פרס, בתפילת מנחה שאחרי כמה סעודות פורים, כשהייתי במצב של 'עד דלא ידע' מסולק מחוש הביקורת והשפיטה החיצונית, הרגשתי כאילו נפתח בי מעיין סתום, כאילו צללתי לתוך עצמי והופתעתי לגלות כמה באמת הרצונות הטובים ממלאים את ישותי. היה אפשר למלאות איזה דלי מדמעות האושר שזלגו ממני באותה תפילה.

האמת, יש לי די הרבה שירים שעוסקים בחיפוש העצמיות אבל אי אפשר שלא לצרף את השיר "לך לך" מהאלבום "שתיקת האדמה" של בין השמשות (2008) כאן בביצוע אינטימי עם הגיטריסט המופלא איתי זנגי.

בימוי, צילום, אנימציה ועריכה נפלאים של יאיר פלד ל'תיבת הניגונים' של ערוץ 7, איך לא... :)

--

מתוך מגזין ערוץ 7