שנת הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה נפתחה בראשית השבוע, וכמדי שנה חזר יחד איתה הנהי הקבוע על מצבו העגום של הסטודנט הישראלי.
אמנם עקב המצב השנה קיבל הנושא נפח תקשורתי מצומצם בהרבה מאשר בשנים רגילות, אולם פטור בלא כלום גם השנה אי אפשר היה. לכן שמענו פעם נוספת עד כמה קשים סבלות הסטודנטים, עד כמה מעיק שכר הלימוד, וכמה קשה לעמוד בשכר הדירה, וכל יתר הטרוניות הרגילות.
אחת התלונות ששבה מדי שנה היא ששכר הלימוד במוסדות להשכלה גבוהה אינו מסובסד כולו על ידי המדינה, כנהוג בכמה ממדינות המערב. מנקודת מבטם של הסטודנטים זו כמובן טרוניה הגיונית, אבל מנקודת מבטה של המדינה התמונה שונה.
המשותף לכל ההטבות מז'אנר "חינוך והשכלה חינם" הוא האוניברסליות שלהן. ההורים ברמת אביב ג' וההורים בשכונת התקווה זוכים לאותה הטבה באותה עלות. אולם בעוד ההורים בשכבות החלשות זקוקים להטבה כאוויר לנשימה, ההורים המבוססים עולים למדינה ממון רב, אך ההטבה הרבה פחות חשובה להם.
עם זאת, בשנות הגן ובית הספר ניתנות לפחות ההטבות לכולם בשווה, עשירים כעניים. אך מתן השכלה גבוהה חינם עלול להתברר כהטבה שמגיעה לכיסיהן של השכבות המבוססות בשיעורים גבוהים יותר, מאשר לכיסיהן של השכבות החלשות. הסיבה לכך היא שמערכת ההשכלה הגבוהה אינה אוניברסלית, ולא כל אחד זכאי להיכנס בשעריה. הנתונים מורים על כך שקיימת התאמה לא מבוטלת (שהיא כשלעצמה בעיה) בין רמה סוציו-אקונומית ובין הישגי בגרות ופסיכומטרי, אשר מהווים את כרטיס הכניסה ללימודים אקדמיים. שיעור הזכאים להתקבל ללימודים אקדמיים בקרב השכבות המבוססות גבוה מהשיעור בשכבות החלשות. מכאן שהשכבות המבוססות יזכו בנתח גדול יותר מעוגת הטבה שכזו.
פרט לכך, אי אפשר להתעלם מהשיקול התקציבי הכולל. מרבית תקציבי האוניברסיטאות מגיעים ממילא מהמדינה. בנוסף לכך, המדינה והאוניברסיטאות משקיעות סכומים גדולים מאוד בסיוע למעוטי יכולת, שיכולים לממן באמצעותם חלק ניכר מלימודיהם. מי שנאלץ לשלם שכר לימוד מלא הם בעיקר תלמידים משכבות מבוססות. אז מאיזה סעיף תקציבי כדאי לקחת את הכסף, על מנת לסבסד עוד יותר את הלימודים לתלמידים המבוססים?
מקופחות פחות
כמדי שנה פרסמה השבוע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את דו"ח הכנסות השכירים לשנת 2014. וכרגיל, עם פרסום הדו"ח תפס את הכותרות הנתון הבא: ההכנסה הממוצעת ברוטו לחודש לגבר שכיר היא 11,114 שקלים, לעומת הנתון המקביל אצל אישה העומד על 7,439 שקלים. מדובר בפער עצום, בכל קנה מידה. שכרם של גברים גבוה ביותר מ‑30 אחוזים מזה של הנשים. אולם, אם מביטים בנתונים מעט יותר לעומק, התמונה נראית פחות חד משמעית, ובמידה רבה ניתן גם לשער מה עשוי להביא לשינויה.
ראשית, אם משווים את השכר לשעה, הפער מצטמצם כמעט לחצי. ההכנסה הממוצעת ברוטו לשעת עבודה אצל גבר שכיר היא 58.3 שקלים ואילו אצל אישה - 48.8 שקלים. אם ניקח בחשבון שאצל נשים שיעור העובדות במשרה חלקית מבחירה גבוה משמעותית מאשר אצל גברים, הרי שלמעשה בסיס ההשוואה צריך להיות השכר לשעה, שבו כאמור הפער קטן יותר.
בשלב זה תרשו לי להכניס למעגל הנתונים משתנה נוסף: הגיל. מתברר שבקבוצת הגיל 15‑24 ההכנסה הממוצעת של נשים לשעה גבוהה משל גברים. בקבוצת הגיל 25‑34 הנשים כבר מרוויחות פחות, אולם הפער עדיין קטן יחסית. הפער הולך וגדל בקבוצות הגיל 35‑44 ו‑45‑54, ומצטמצם שוב בקבוצת הגיל 55‑64. מה יכול להסביר את התופעה? הנה הסבר אפשרי אחד: נקודות הזיכוי ממס לנשים עם ילדים עד גיל 18.
כאשר רובנו מסתכלים על תלוש השכר, העין שלנו מתבייתת מיד על שורת שכר הנטו. גם כאשר אנחנו מנהלים משא ומתן על השכר במונחי ברוטו, מה שמטריד אותנו בהרבה מקרים זה "כמה בסוף ייצא נטו בבנק". נשים שהן אימהות לילדים עד גיל 18 זכאיות לנקודת זיכוי אחת במס על כל ילד בגיל הזה. על ילדים עד גיל חמש הן זכאיות לנקודת זיכוי נוספת.
לאימהות ישראליות רבות מאוד יש שלושה ולעתים גם ארבעה ילדים, שלא לדבר על יותר מכך, בעיקר במשפחות דתיות וערביות. התקופה שבה מרבית הנשים מתחילות ללדת את הילדים היא התקופה שבה מתחיל להיפתח פער השכר ברוטו.
אותן נשים מקבלות בשנים שבהן הילדים מתחת לגיל 18 הטבה משמעותית מאוד לשכר הנטו. אבל ההטבה לא מגיעה מהמעסיק אלא מהמדינה. מנגד, ההטבה מסיטה את תשומת לבן משכר הברוטו. עובדת שהשורה התחתונה בחשבון הבנק שלה זהה לשורה התחתונה של הגבר שעובד בתפקיד המקביל, לא שמה לב לכך שבשכר הברוטו נפתח פער.
מתי הפער מתחיל להיות מורגש? כשהילדים גדלים וההטבות נגמרות. אז פתאום מגלות הנשים שהן קופחו לאורך כל השנים. אז הן גם מבינות שצריך לפעול לסגירת הפער. בפועל הוא אמנם מצטמצם, אך לא מספיק כדי להיסגר.
ומה כל כך נורא בפער בשכר הברוטו אם הנטו דומה? התשובה הראשונה היא כאמור שההטבות נגמרות מתישהו. התשובה השנייה היא שזכויות והטבות רבות נגזרות משכר הברוטו. כך למשל גובה ההפרשות של המעסיק לפנסיה ולקרן השתלמות, זכאות לדמי לידה, דמי אבטלה וכדומה, זכויות ביטוחיות הנלוות לפנסיה ועוד.
ייתכן בהחלט שרק ביטול הדרגתי של הטבות המס לאימהות והשוואתן להטבות המס לאבות (או חלוקה שוויונית של ההטבות), יביא לביטול האפליה בשכר לשעה.