"על השלמה מרצון בין ערביי ארץ-ישראל לבינינו אין מה לדבר כלל, לא כעת, ולא בגבולות העתיד הנראה באופק... כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה... אולם הדרך היחידה להסכם היא קיר הברזל, כלומר, חיזוקו של השלטון בארץ-ישראל... במלים אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הנסיונות להגיע להסכם בהווה".
את הדברים הללו פרסם זאב ז'בוטינסקי לפני יותר מ‑90 שנה. עם הקמת המדינה, היה זה דוד בן-גוריון שידע להקים את קיר הברזל של המדינה הצעירה. תפיסת הביטחון שאפשרה זאת, כללה בין היתר את הקמתו של כור גרעיני, פיתוח יכולות מכה שנייה ושמירה על מדיניות של עמימות.
אלא שיישום זה תאם בעיקר את המציאות הביטחונית של המאה ה‑20, שבה אויבי מדינת ישראל היו מדינות ריבוניות או כוחות גרילה שפועלים מטעמן. מציאות זו השתנתה עם הקמתה של הרשות הפלשתינית בעקבות הסכמי אוסלו. לראשונה הוכנסה לזירה ישות שאינה ריבונית באופן מלא, ועל כן יכולה לשחק משחק כפול של התנגדות אלימה בלי לשאת באחריות. במצב זה, מדינת ישראל התקשתה לגבות את המחיר הנדרש כדי לשמר את תפיסת קיר הברזל.
למי שלא הספיקו שתי אינתיפאדות בכדי להיווכח בכך, בא גל הפיגועים האחרון והוכיח כי תפיסת הביטחון הקלאסית של מדינת ישראל אינה יודעת להתמודד עם ארגוני טרור. התחלה של כיוון נרשמה בעת מבצע חומת מגן, כשמדינת ישראל הוכיחה את הזיקה בין יאסר ערפאת, אז ראש הרשות הפלשתינית, ובין הטרור, ופעלה בהתאם כשהורתה לצה"ל להחזיר לידיו את השליטה בשטח.
מרכיב הכרחי נוסף בתפיסת הביטחון הנדרשת הוא רדיפתם וחיסולם של ראשי פירמידות הטרור. לשם כך יש לזנוח את טרמינולוגיית המפגעים הבודדים, ולהחזיר לחיים את החיסולים הממוקדים נגד מנהיגי הטרור.
אבל שני רכיבים אלו, שליטה בשטח וסיכולים ממוקדים, אינם מספיקים. על מנת לעצב תפיסת ביטחון לאומי רלוונטית, יש לשקם את ההרתעה מול האוכלוסייה הערבית ולגבות תג מחיר ממנהיגיה.
לצערנו, עם כל הכבוד לראש הממשלה שעומד בלחץ הבינלאומי באופן מעורר כבוד, טרם נמצא בן-גוריון החדש שישכיל להציב את קיר הברזל בפני הטרור הערבי.
הכותב הוא מנהל פרויקטים במכון לאסטרטגיה ציונית