סדרת חינוך
סדרת חינוךצילום: צביקה מור

תלמודי התורה הציוניים מבקשים לייצר איים של חינוך ישראלי מקורי על פי מסורת הדורות, שעניינו לימוד תורה אינטנסיבי בגיל הילדות.

לשיטתם, המציאות הלאומית המתחדשת של עם ישראל, לא זו בלבד שאינה דורשת תיקונים בסדר היום של צעירי הצאן בכדי להכשירם להיות בנים נאמנים לבניין המדינה והחברה, אלא יש להוסיף עוד ועוד בלימוד תורה בעמקות ובבקיאות, כשהנשמות הזכות והתמימות מוכנות לכך יותר מכל, ואת הלימודים של מכשירי החיים יש לדחות לשלב מאוחר יותר, לאחר ביסוס קומה רוחנית משמעותית.

בראותם שלא יוכלו לממש את חזונם לעצמאות חינוכית במסגרת החמ"ד, בידלו עצמם תלמודי התורה הציוניים ממנו, חרף מאמציו להכניסם תחת כנפיו הרחבות והמתוקצבות. להיבדלות זו כמה השלכות על המלמדים והתלמידים במוסדות אלו, וננסה לגעת בהן במסגרת סדרה זו.

נתחיל בסוגיית התקציב, שהרי "אם אין קמח אין תורה".

מוסדות הנכללים ב"מוכר שאינו רשמי", אינם זכאים לתקצוב מלא ממשרד החינוך. יש לציין, שנכון לכתיבת שורות אלה, חוק נהרי (ע"ע) אושר בכנסת בשבועות האחרונים, בקריאה שניה ושלישית, ומטרתו להשוות את תקציבי המוכר שאינו רשמי לרשמי. בכל אופן, בפן העקרוני, אנשי הת"תים בוחרים בעצמאות חינוכית על פני תקציב גדול ככל שיהיה.

בבית הספר כמו בבית, תקציב דל מחייב לחיות במתכונת חירום, ולאפשר רק את הנחוץ ביותר על פי סדר עדיפויות ברור. בת"תים הציוניים, רוב התקציב, שחלקו הלא מבוטל מגיע מההורים, הולך על משכורות המורים (כמו בבית ספר רגיל) ואחזקת המבנים. כך יוצא שקטגוריות אחרות בת"תים מקופחות במידה זו ואחרת, למשל:

1. מבני בתי הספר. אם תבקרו במוסדות אלו, לא תמצאו בדרך כלל בנין כיתות קלאסי, ולא תמיד יהיו מגרשי ספורט ראויים לשמם. לפעמים הכיתות אינן תקניות והצפיפות בהן רבה. לפעמים זו דלות ומסכנות של ממש, שמביאות את ההנהלה לצמצם בניקיון שוטף (תרתי משמע...) של בית הספר לאורך היום, כולל חדרי השירותים.

2. פעילויות בית הספר, בתוכו ומחוצה לו, מופלות לרעה בהיעדר תקציבים, וממש לא נעים ואולי גם לא ניתן, להטיל על ההורים תשלומים נוספים לאחר תשלומי הבסיס שממילא גבוהים. אם תשימו סל טיולים של ממ"ד מול סל של תלמוד תורה, הסל בממ"ד מנצח בקלות בכמות הפעילויות, תכנן וגיוונן. לפעמים זה עניין של הגדלת ראש ויצירתיות בלבד, ולפעמים הקושי התקציבי פשוט לא מאפשר.

3. מקצועיות הצוות והטיפול המקצועי בפרט עלולים להינזק בהיעדר הפניית תקציבים לצרכים אלו, ועל כך נרחיב במאמר הבא.

4. נגזרת נוספת וייחודית לת"תים: הורים המחנכים את ילדיהם במוסדות אלו ייפרדו (בשמחה!) מ500 ₪ בחודש פלוס מינוס לילד – מה שמשלמים בממ"ד כ"דמי שכלול" שנתיים. ברשת "מוריה", למשל, יש גם בתי ספר לבנות, וכך יוצא שלמשפחה ממוצעת בציבור זה עם 3 או 4 ילדים הלומדים בו זמנית במוסדות אלו – יש כ1500 ₪ בחודש בסעיף חינוך, מלבד שכר הלימוד במכינות קדם צבאיות, ישיבות גבוהות, הסדר, תיכוניות, אולפנות ודמי שכלול בגנים.

כמובן שחינוך טוב אינו נמדד במבנים ומגרשים בבית הספר או בכורסאות עור ומטבח אמריקאי בבית.

הת"תים הציוניים ראויים להערצה של ממש על הנפת הדגל התורני בציבור, ועל הדבקות באידיאל חרף הקשיים התקציביים וחרף הביקורות (הקשות, ולפעמים בוטות) מכיוונים שונים בציבור. עובדה היא שהממ"דים פתחו כיתות תורניות ותכניות כאלה ואחרות בעקבות הקמת הת"תים, חלקם במטרה מוצהרת למשוך אליהם תלמידים שהוריהם ביקשו יותר וסתם כך היו הולכים לת"תים. ללא הת"תים, ספק אם הרמה התורנית בממ"דים הייתה כפי שאנו מכירים אותה היום. כך שממבט גבוה יותר, הציבור כולו, ועם ישראל כמובן, הרוויחו מהקמת הת"תים.

מצד שני, יש לשים לב לצרכי הילדים ורווחתם. ילדים אלו רואים את שכניהם או אחיהם במוסדות הממ"ד, ויודעים מה הם מפסידים, וכאן יש לשאול, האם הילדים מקריבים בשמחה את רווחתם האישית או שהם בבחינת "צדיק ורע לו"? והאם מושם דגש חינוכי מספק בבית ובכיתה על ההקרבה למען התורה?

השאלה מתעצמת במיוחד בדור שבו יש שפע יחסי. אם דיברנו בתחילת הסדרה על מקימי בית הספר "נעם" בקרית משה, אותם רבנים ואברכים של ישיבת מרכז הרב לפני ארבעה עשורים, שחיו חיי תורה צנועים, הרי שהיום המצב באופן כללי שונה לחלוטין. החברה נהייתה חברת שפע ואולי גם מפונקת. תלמידי הת"תים הציוניים, ברובם, אינם בנים של אברכים אלא בנים של הורים מפרנסים, שב"ה רגילים לכל טוב בבית.

גם ההווי בתנועות הנוער השתנה. אם פעם היינו רגילים שבפעילות עושים קומזיץ עם תפוחי אדמה צלויים, או סיר מרק בבישול עצמי, כיום אם זה לא "על האש" או פיצה (מפיצרייה כמובן, לא ביתית חלילה) אז זה לא שווה ולא באים. החברה התרגלה ליותר, וכך יוצא שהילד חי בבית חיי שפע יחסיים ובת"ת אין לו את הסטנדרט שיש בכל בית ספר רגיל, וכאן הבן שואל "זו תורה וזו שכרה?"...