עושה דינה לעצמה

המשנה ליועמ"ש דינה זילבר דורשת הקפדה גדולה על כללי התקשי"ר, עד שזה מגיע לעצמה

תגיות: בשבע 666
יאיר שפירא , ט"ז בחשון תשע"ו

עושה דינה לעצמה      -ערוץ 7
התנועה למשילות דורשת לחקור את המידע שקיבלה. דינה זילבר
צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

הכירו נא את דינה המצווה, דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה.

"אבקש את התערבותכם המיידית והנחייתכם לסגן השר שלא לפעול באי חוקיות", ציוותה השבוע זילבר על שר הביטחון משה יעלון. זאת לאחר שסגן שר הביטחון, חבר הכנסת הרב אלי בן דהן, השתתף בהפגנה בסמוך למאחז שאינו לרוחה של זילבר (במכתב היא טענה כי מדובר במאחז בלתי חוקי. במכתב מפורט ליועץ המשפטי לממשלה חלקה התנועה למשילות על הקביעה, וקראה לו לחקור מי בדיוק העביר את המידע המוטעה לזילבר, או במילים אחרות את מי בדיוק משרתת המשנה ליועמ"ש).

מכל מקום לא יכולנו שלא להיזכר באפיזודה אחרת שבה נתקלנו בדינה המצווה אך לפני ארבעה חודשים. אז היא ציוותה על משרד הבריאות לבטל מסיבת עיתונאים שעמד לכנס מנכ"ל שיבא דאז, פרופ' זאב רוטשטיין. שר הבריאות ליצמן ביקש למנות את רוטשטיין למנכ"ל הדסה, אך זילבר התנגדה למינוי. רוטשטיין כינס מסיבת עיתונאים כדי להסביר לציבור את המחיר שהוא משלם על המשפטיזציה הגוברת, בין השאר בהתערבויות הבלתי נגמרות של זילבר עצמה.

זילבר פעלה אז כדי לסכל את השמעת הביקורת כלפיה. היא עשתה זאת בטענה שעל פי התקשי"ר חל איסור על עובדים בכירים בשירות המדינה "לבקר את הממשלה ומשרדיה ובכלל זה מדיניותם, במסיבת עיתונאים, בראיון עם עיתונאי, בנאום במקום פומבי, בשידור, בעיתון או בספר". "על פני הדברים, ונוכח כותרות הנושאים הצפויים להידון במסיבת העיתונאים, לא ניתן להימנע מחשש כי במסגרת אותה מסיבת עיתונאים יפעל פרופסור רוטשטיין בניגוד לאיסור זה", כתבה אז זילבר להנהלת משרד הבריאות.

זילבר, הכפופה לאותו תקשי"ר, לא ביקרה כמובן את סגן השר במסיבת עיתונאים. היא עשתה זאת במכתב חריף שהודלף לתקשורת.

זרע בר קיימא

הטכנולוגיות המתקדמות בנושא הפריון יוצרות סיטואציות מוסריות ומשפטיות מסמרות שיער, כאלו שבמקרים רבים מציבות בפני בתי המשפט דילמות בסדר גודל תנ"כי. פרשה אחת שכזו, שהסתיימה השבוע בבית המשפט המחוזי בלוד, לא יכולה שלא להזכיר במהופך את פרשת יהודה ותמר שנקרא בעוד כחודש בבתי הכנסת.

כידוע, ליהודה היו שלושה בנים - שלה הצעיר והמבוגרים יותר, ער ואונן. ער נפטר מהעולם בלי ילדים והותיר את אשתו תמר אלמנה. אחיו, אונן, היה אמור לייבם את אשת אחיו, להקים לאחיו זרע ולגאול את תמר. אלא שהוא התחמק מייעודו ומת גם הוא. לפיכך נאלצה תמר להמתין עד שיגדל שלה, כדי שתוכל להעמיד איתו צאצאים. כאשר ראתה כי גדל שלה והיא לא ניתנה לו לאישה, הבינה תמר שאינה יכולה להמשיך לסמוך על הבטחותיו של יהודה, ואם לא תעשה מעשה היא תישאר ערירית.

בשלב כלשהו הבינו הוריו של ש' כי הם אינם יכולים לסמוך על הבטחותיה של כלתו של בנם המת, ואם הם לא יעשו מעשה אי אפשר יהיה להקים לו זרע. ש' היה חייל קבע שנהרג בתאונת דרכים לפני 15 שנה, שלושה חודשים לאחר שנישא. מיד לאחר האסון הודיע משרד הביטחון לאלמנה כי על פי נוהלי הצבא היא רשאית לבקש לשאוב מגופת בעלה המת זרע, כך שתוכל ללדת לו ילדים באמצעות הזרעה מלאכותית. האלמנה האבלה ביקשה לעשות זאת ו‑11 מבחנות זרע נשאבו והופקדו במחלקה המתאימה בבית החולים שיבא.

הוריו של ש' התנחמו בתקווה כי אלמנתם תלד להם נכדים מהבן שאיבדו, אך הכירו במורכבות העניין ולא לחצו עליה להזדרז לעשות זאת. שנה לאחר האסון חלץ אחד מאחיו הצעירים של ש' לאלמנה והתיר אותה לכל אדם. והיא אכן הכירה בן זוג חדש. ההורים הבינו כי האלמנה צריכה לשקם את חייה, אך העריכו כי היא לא תהרה בזרעו של בנם וביקשו למצוא אישה אחרת שתסכים לעשות זאת.

אך האישה הצהירה כי היא שוקלת ברצינות להעמיד צאצאים לבעלה לשעבר, ואף בן זוגה הנוכחי אינו מתנגד לעניין, ולכן היא אינה מעוניינת לאפשר את השימוש במבחנות הזרע. היא התמידה בטענתה גם כשנקפו השנים. גם לאחר שהרתה מבן זוגה וילדה את ילדם הראשון. גם לאחר שילדה את בנה השני. כאשר נודע להורים כי היא הרה בשלישית, הם הבינו כי הם אינם יכולים להמשיך ולסמוך על הבטחותיה, ואם לא יעשו מעשה וככל שהשנים עוברות ואיכות הזרע במבחנות הולכת ופוחתת, הסיכוי להעמיד צאצאים מבנם הבכור הולכים ויורדים.

הם פנו אפוא לבית משפט השלום, ומשם התגלגלו לבית המשפט המחוזי בלוד. בבית המשפט טענה האלמנה כי אמת הדבר שבעלה לשעבר רצה ילדים בכל מאודו, אך לטענתה הוא רצה ילדים רק ממנה, ולכן אין לאפשר להקים לו זרע מאישה אחרת. היא ציינה שחמש עשרה שנים לאחר האסון היא עדיין שוקלת את האפשרות ללדת את ילדו. היא נתלתה גם בהוראות היועץ המשפטי לממשלה הקובעות כי כאשר לאדם יש בת זוג, היא זו שמחליטה בענייני שאיבת הזרע והשימוש בו, ובמקרה כזה אין להורים מעמד.

השופטים מנגד קבעו שלא הוכח כי ש' לא רצה ילדים אלא מאותה אישה, ושניסיון החיים מלמד כי מי שמשתוקק לילדים ייתכן ויסכים להוליד גם בעזרת אישה אחרת. הם גם הסכימו להנחת ההורים שהשנים שחלפו, בן הזוג החדש והילדים שנולדו אינם מותירים הרבה ספקות באשר לכך שהאישה זנחה את רעיון השימוש בזרע שנשמר. במקרה כזה שבו האישה נישאה וילדה, קבעו השופטים, אפשר לראות באיש המת כמי שכבר אין לו בת זוג, וממילא ההחלטה על ההולדה לאחר מותו תעבור להורים השכולים.

תפילת קבע?

סעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי רואים תאונת עבודה אף אם "אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו... למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו". אך סעיף 81 מסייג את העניין וקובע כי "לא יראו את התאונה כתאונת עבודה... אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטייה של ממש מהדרך". זאת כאשר ההפסקה או הסטייה "לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח לגבי מעבידו... בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי".

קפיצה קטנה לסופר אחרי יום העבודה או סידור קטן בבנק בדרך למשרד קוטעים אפוא את האחריות של הביטוח הלאומי למבוטחים. אך החוק פסח על שתי משימות שרבים אינם פוסחים עליהן בכל בוקר בדרך לעבודה. "לא יראו כהפסקה או כסטייה של ממש", קבע המחוקק, "אם עשה זאת המבוטח לאחת מאלה: כדי ללוות ילדו לגן ילדים או למעון ילדים... או להשיבו משם. וכדי לקיים מצוות תפילת בוקר בציבור בבית תפילה שבו הוא נוהג להתפלל".

אדם שמתגורר באחד מיישובי דרום הר חברון נוהג להתפלל בבית הכנסת ביישובו. אך פעמיים בשבוע הוא נוהג לירושלים בשעה מוקדמת כדי להספיק להגיע לתפילת ותיקין בכותל, ובכל יום שישי הוא נוהג אל מערת המכפלה ומתפלל שם תפילת שחרית.

האיש, מתופף במקצועו, מגיע אל הכותל בשעה כה מוקדמת לא רק כדי לסמוך גאולה לתפילה, אלא גם מכיוון שהוא מוזמן תדיר לתופף בבר מצוות שמתקיימות בכותל בימים שני וחמישי. ההגעה המוקדמת מאפשרת לו לחסוך את הפקקים בבוקר, למצוא מקום חניה הנדיר כל כך בכותל בימי העלייה לתורה ולהכין את עצמו לקראת החוגגים.

באחד מימי חמישי לפני כשנתיים הוא יצא כהרגלו אל תפילת ותיקין בכותל, אך היעד הסופי היה מסיבה שאליה הוזמן לתופף בבית חב"ד באשדוד דווקא. בחמש בבוקר, אי שם בין דרום הר חברון לגוש עציון, הוא עצר את רכבו כדי למלא אוויר בגלגלים. בעת הניפוח התפוצץ הגלגל. המתופף נפגע בעיניו ופונה לבית החולים.

בביטוח הלאומי דחו את תביעתו לפיצוי על הסף. הם התקשו לראות את הנסיעה לירושלים בחמש בבוקר כמסלול הטבעי שאדם אמור לעבור בדרכו לעבודה בתשע וחצי באשדוד. שם גם טענו כי לא ניתן להכיר בתפילה בכותל בימי שני וחמישי כ"בית תפילה שבו נוהג הוא להתפלל", כלשון החוק. זאת מכיוון שבשאר ימות השבוע האיש מתפלל בבית הכנסת בקרבת ביתו ביישוב.

שופט בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע צבי פרנקל קבע כי הכותל המערבי ומערת המכפלה נחשבים לבתי תפילה, והקביעות שבה פקד אותם המתופף מדי שבוע הופכים את המקומות הללו ל"מקום תפילה שבו הוא נוהג להתפלל", וגם אם עיקם בהרבה את דרכו לעבודה כדי להגיע ולהתפלל בהם, הרי שלעניין החוק עדיין רואים בו כמי שהיה בדרכו לעבודתו. השופט פרנקל הורה לפיכך לביטוח הלאומי לבחון את זכאותו של המתופף לפיצוי של נפגע בתאונת עבודה.