האיסור על תפילת יהודים בהר הבית הוא עלבון צורב דיו, ולכן אין טעם להוסיף עליו את התירוצים של צחי הנגבי, שהסביר שעם התקנת מצלמות הפלא ייצא כאור משפטנו בפני המקטרגים והמשקיפים.
בכך חזר הנגבי למורשת קדימה, מפלגתו הקודמת, שהבטיחה שברגע שנתנתק מעזה לא יצליחו יותר להאשים את ישראל ב"כיבוש". בעיני העולם, גם כאשר עזה משגרת טילים לערינו וחופרת מנהרות לתוך גבולנו היא תישאר כבושה, כי הרי כאשר מדובר במדינת ישראל גישת "קח קטגור" גוברת על כל דמיון.
ישנן האשמות שמוטחות בישראל שהמספרים הסטטיסטיים היבשים מזימים אותן. לדוגמה, העלילה שישראל מבצעת רצח עם בפלשתינים, כשבפועל הם פרים ורבים. גם הסרטים מבית החולים הדסה לא יקלקלו את עלילת (תרתי משמע) השאהיד בן ה‑13 ש"הוצא להורג" על ידי הקלגסים הציונים. גם אם בסופו של דבר ישתכנעו כולם שהבחור חי ונושם ומטופל, תמיד אפשר לטעון שהוא נותר בחיים על מנת שישראל תוכל לענות אותו באכזריות. הדוקר הצעיר והיצירתי כבר למד לדקלם את הגרסה האחרונה של הסיפור, ובמקום להודות לישראל על הטיפול בו הוא מתמסר בשמחה לשקר, ויש קונים לדבריו.
אבל מתברר שגם ההתרפסות הזאת לא קנתה שקט. מקור ביטחוני (ההוא שלפני שבוע הסביר שמורגשת רגיעה בשטח) מבשר לנו שהמצב הביטחוני החמור יימשך עוד שבועות ארוכים. הסכם המצלמות נכרת עם המלך עבדאללה, ולא חייב את רמאללה כהוא זה. שם דווקא מרוצים מהמשך המצב. זה אפילו לא מבצע 'צוק איתן', שבו לכל הפחות הסבנו לאויב נזק. הפעם, בעוד נהגים ישראלים נרגמים מדי יום, הכבישים אינם נסגרים בפני נהגים ערבים. אז למה שהם ירפו משיטה שאפשר לבצעה בזול, ובכך לרתק כוחות ישראליים עצומים?
אגודת הסטודנטים באוניברסיטת ביר זית מצאה דרך מקורית: היא משביתה את הלימודים לכמה שעות, על מנת לאפשר לתלמידים להשתתף בעימותים עם כוחות הביטחון. בקרוב נראה בוודאי את נסיכות קטאר מממנת תוכנית פר"ח - פלשתינים רוגמים חיילים - על מנת לשלב לימודים אקדמיים והתפרעויות. בינתיים העונש היחיד שספגו עבאס ומרעיו היה הקיצוץ בסיוע האמריקני, שהגיע בלחץ הקונגרס. עדיף שתהיה ענישה גם מתוצרת כחול לבן.
ברית שלושת האחים?
לפני הבחירות האחרונות סברתי שכדאי להחליף את נתניהו בגדעון סער. לא האמנתי להבטחות החדשות של מי שהפר הבטחות ישנות, וגם נותר בפסגה תקופה די ארוכה והגיע זמנו לפרוש. לדעתי שגה סער כאשר החליט על פסק זמן במקום להיאבק על הבכורה כבר בבחירות הקודמות. גם אם היה מפסיד לנתניהו, הוא היה רושם שיעורי תמיכה רציניים שנתניהו לא היה מתעלם מהם. בכלל, נתניהו גומל יותר ליריביו ופחות לתומכיו. אבל זה חלב שנשפך. בינתיים הסקרים שוב מחייכים לסער ומעדיפים אותו על פני נתניהו - מעמד שבוז'י הרצוג היה מייחל לו. מה שמעניין הוא שהמשיבים מעדיפם שסער ינהל את המאבק בתוך הליכוד, ולא חלילה על ידי הקמת מפלגה קיקיונית נוספת.
הנשאלים צודקים. אם סער רציני בשאיפותיו, עליו לנהל את המאבק במעוזי הליכוד ולא במכון הישראלי לדמוקרטיה. נכון, סער התעמת במכון עם הדעות של רוב הנוכחים לגבי תהליך השלום, אבל מה שהובלט בתקשורת היה עקיצותיו כלפי נתניהו - למרות שגם העוקץ וגם הנעקץ סירבו להודות שנתניהו הוא הנמען. הרצאות במכון לדמוקרטיה לא יחזקו את סער אצל מתפקדי הליכוד אלא יחשידו אותו במרידוריזציה זוחלת.
מה שיש לסער ביד הוא שלד קואליציוני פוטנציאלי. כאשר נפתלי בנט ישב בביתו המוחשך ברעננה ופרסם בפייסבוק שבתוך עמו הוא יושב, גדעון סער התנדב לחלץ אותו. לאחוות האחים הצטרף יאיר לפיד. ברור לי שתמונת בנט לאור הנרות נועדה לעורר עניין תקשורתי, אבל הידידות בין השלישייה הזאת היא ממשית ועשויה לבוא לידי ביטוי גם במהלכים רציניים יותר.
כשנתניהו צודק
דברי נתניהו על המופתי הגדול חאג' אמין אל-חוסייני, שעוררו ביקורת ולגלוג על ראש הממשלה, היו במקומם. לדרבון שהעניק חוסייני למבצעי הפתרון הסופי יש לצרף את האיום של הערבים לחבור לגרמניה הנאצית אם תתיר בריטניה ליהודים הנסים על נפשם להגיע ארצה. הבריטים אמנם מילאו את חלקם באדיקות ומנעו עליית יהודים, אבל זה לא היה מונע את חבירת הערבים לגרמניה אם המהלכים הצבאיים היו נגמרים אחרת. כאשר התקרב רומל לאלכסנדריה, מלך מצרים הערבי פארוק כבר היה במגעים עם גרמניה, דבר שחייב את הבריטים להקיף את ארמון המלוכה בטנקים ולאלץ את פארוק למנות ראש ממשלה נאמן לבריטניה. כל זה לא מסיר מגרמניה הנאצית את אחריותה להשמדת היהודים, וממדינות כמו ארצות הברית ובריטניה את אשמת ההימנעות מהצלתם. אבל יש בכך כדי לקעקע את הטיעון הערבי המושמע ללא הרף שהערבים נאלצו לשלם את מחיר השואה, למרות שהיא התרחשה בכלל באירופה.
הבעיה של נתניהו מבחינה הסברתית היא שהעלאת הנושא נתפסה כשליפה. אזכור מעלליו של אל-חוסייני נעלם מההסברה הישראלית, גם כאשר ישראל מואשמת באימוץ שיטותיה של גרמניה הנאצית. סירוס ההסברה הישראלית הוא מחיר נוסף ששילמנו על אוסלו. אדריכלי אוסלו האמינו כל כך בעתידו הוורוד של המזרח התיכון החדש, שהם מחקו מהדיסק את זכרון המזרח התיכון הישן והאמיתי.
הדבר משול לעמדה האמריקנית בשיחות הגרעין עם איראן. עברה של איראן בתחום הגרעיני אינו חשוב, וחבל לאלץ את האיראנים להתוודות על מה שחטאו. מה שקובע הוא התנהגותה העתידית של איראן, למרות שתוכנית פיקוח חייבת להיות מבוססת על הבנה מה עשו האיראנים ומה יש להם ביד.
יש להודות לראש הממשלה שהחזיר לסדר היום את נושא תאוות הרצח המתמשכת של האויב. אבל אם הנושא לא יילמד בשיטתיות הראויה ולא יודגש שוב ושוב במסכת הטיעונים הישראליים, מובטחת אותה תגובה לגלגנית בכל פעם שהטיעון הזה יעלה מחדש.