ניתוק כרבע מיליון בתי אב מזרימת החשמל בשל סופה חזקה, ממוקדת, בעיקר באזור השרון, הביא לעימות בתוך השמנה והסלתה של האוכלוסייה החזקה ביותר בישראל וארגון העובדים החזק ביותר בישראל.

טוב שהעימות פרץ בין שתי קבוצות החזקות, ולא בין עיירת פיתוח לוועד של מפעל שבו מרוויחים שכר מינימום.

ניתוקי חשמל הם תופעה כלל עולמית והם קיימים גם במדינות המערביות החזקות ביותר, ונמשכים לעתים גם שבועות בקור של עשרות מעלות מתחת לאפס. מה שהעלה את חמת הזעם של המנותקים הוא מפגן השרירים שעשו עובדי החברה השבעים. הם עבדו בעצלתיים בתחילת הניתוק, עד שאילצו את הנהלת החברה לפנות באישון לילה לבית המשפט לענייני עבודה. עובדי החברה משכו זמן בתחילת הניתוק כחלק מהמשא ומתן שלהם על כוונת ההנהלה להפחית את מצבת כוח האדם של החברה. חברת החשמל נמצאת בחובות של למעלה מ‑70 מיליארד שקלים, וחייבת להתייעל ולשלוח הביתה 1,500‑3,000 עובדים.

אחרי עשורים של מאבקים אינסופיים מול עובדי החברה, תחנות כוח פרטיות מפיקות כבר כרבע מהכוח. כלומר, בייצור ישנה מגמה ברורה של החלשת המונופול השבוי בידי העובדים. מטבע הדברים, ההולכה של החשמל נמצאת בלעדית בידי חברת החשמל. הממשלה מבקשת לייעל את החברה ולהביא להוזלת תעריפי החשמל בכדי לייעל את המשק. ארגון העובדים שומר, בצדק, על זכויות העובדים, שאינם פחות יעילים מעובדי חברות חשמל בעולם. זאת אגדה שרק בישראל ישנה אבטלה סמויה.

במקום ללכת לעימות חזיתי בין העובדים למדינה ושליחיה, צריך לגשר, וזה אפשרי. לחברת החשמל יש כוח אדם מקצועי ברוך, אך חלקו מיותר. צריך לעזור לחברה למצוא מיזמים שיעשו שימוש בכוח האדם לטובת החברה. כגון האצת תהליך הנחת הקווים לתקשורת באמצעות סיבים אופטיים לאורך קווי החשמל, או באמצעות השקעה של המדינה בכניסת החברה למכרזים בינלאומיים לתכנון, הקמה והפקת חשמל בחו"ל.

כפי שמבקשים מעובדי החברה להסכים לתחרות במגרש שלהם, צריך לאפשר לחברה תחרות במגרשים אחרים. התנגחות תמיט חשכה, השכל הישר יניב זרם. 

שלמה מעוז

כלכלן