הרב שלמה רוזנפלד
הרב שלמה רוזנפלדצילום: מיקי לנגנטל

בדיון שמתנהל בימים אלה אודות התגובה כלפי מחבל מנוטרל, נשמעות טענות הלכתיות כמו "הבא להורגך השכם להורגו" ומגבלותיו, או התגוננות מדיני רודף ומגבלותיו או מדיני "לא תעמוד על דם רעך".

אך תימה היא, כיצד מתעלמים מהגדרת דיני מלחמה, שבה יש כללים אחרים?

אכן, בכל העקרונות הנ"ל, מדובר במצב אזרחי רגיל, כאשר הדיון הוא הלכתי-פלילי. ובמקרה זה יש הרבה מגבלות, כגון ב"הבא להורגך", שזה רק "אם ברור לך כשמש" שהוא בא להורגך. גם ברודף, אם ניתן להצילו באחד מאבריו, חובה לנהוג כך (סנהדרין מט, א). אף שהראי"ה קוק (בעזרת כהן, סי' קט') מרחיב זאת אף לספק נפשות, בכל זאת עדיף לפוצעו ולא להורגו. כל זאת משום שבמצב אזרחי יש בית דין שהוא הסמכות לדון את האדם בכלל, ובדיני נפשות בפרט. לא כל אחד עושה דין לעצמו. לכן יש בדינים אלה מגבלות כבדות.

אך במצב מלחמה כבר הורונו רבותינו שיש לעשות את כל מה שצריך על מנת להרוג את מי שרוצה לפגוע בנו (רמב''ם מלכים פרק ו, ד ועוד). האם יש ספק כי בסיבוב זה של מלחמה, האזרחים הם חלק מהחזית? הרי זאת כל מטרת המחבלים, לזרוע הרג ובהלה באזרחים, כי נגד הצבא הם יותר מתקשים. אין זה משנה אם הרוצחים הם חלק מארגון טרור או שהם יחידים שפועלים בהשראה של מסיתים. הרי המטרה היא דתית-לאומנית נגד העם היהודי באשר הוא נמצא, וכאשר זה נעשה באופן המוני, בוודאי שזו שעת מלחמה.

נכון שיש שלטון שתפקידו לקיים את הביטחון ואין כל אחד יכול לעשות ככל העולה על רוחו. אך אם האזרח הוא חלק מהמלחמה, והוא לא יוזם אלא נקלע בעל כורחו למצב, בוודאי שהשלטון תומך בסיוע של האזרח למגר את הבעיה, באותו מקום ובאותו רגע. כך גם הגיבו שלטונות הצבא, ואף שרים בממשלה התבטאו כך, לגבי הפיגועים השונים שבהם פעלו אזרחים באופן מהיר ויעיל, כולל הריגה.

להפיל פחד על הפראים

אמנם גם בענייני הריגה, הורונו חכמים "ברור לו מיתה יפה" ולא לנוול את האדם, גם אם חייב מיתה (סנהדרין מה, א). אך כל זאת כשזה ניתן להיעשות ובית דין שולטים במצב, בהמיתם את הרוגי בית דין. אכן, גם במצב מלחמה, בוודאי שאסור ליהודי להתאכזר בפוגעו באויב, אלא הוא צריך לפגוע כמה שיותר מהר ויעיל, על מנת להרוג את אויבו. רק אם הוא בגדר שבוי, יש כללים אחרים. אך אין הדבר כן באירועי התקופה הזאת. כל היסוס או מניעת פגיעה ברוצח אחרי שכבר הוריד את בקבוק התבערה הוא בבחינת מרחם על אכזרים, המביאו לחזור ולעשות זאת שוב ואף להתמקח על כך במשפט.

גם אין זה משנה אם הרוצח הוא גדול או קטן, אם הוא יורה או זורק אבן על רכב שיושביו עלולים להיהרג, כפי שראינו גם בימים אלה. התגובה חייבת להיות מהירה וברורה, על מנת שגם תפגע ברוצח, כי ראינו בגל טרור זה שהרוצחים חזרו וניסו להרוג, אף שניסו להשתלט עליהם.

מעבר לכול, יש במלחמה גם גורם כללי והוא ההרתעה, שתפקידה לעצור את האויב ולמנוע שפיכות דמים גדולה יותר בעתיד (גם לצד השני!). הראי"ה קוק מרחיק לכת באיגרותיו כדי להצדיק את התנהגות מלכי ישראל בחלק מהמלחמות, שהייתה נדמית כהתנהגות אכזרית, כאשר האויב התנהג בפראות.

וזו לשונו (אגרות הראיה חלק א', עמ' ק'): "ועניני המלחמות, אי אפשר היה כלל, בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש, שרק ישראל לא ילחם, שאז היו מתקבצים ומכלים ח"ו את שאריתם. ואדרבא היה מוכרח מאד גם להפיל פחד על הפראים גם על ידי הנהגות אכזריות, רק עם צפיה. להביא את האנושיות למה שהיא צריכה להיות, אבל לא לדחוק את השעה".

נכון שיש חשש של חילול השם במידה שעוברים על כללי מלחמה בינלאומיים. כמו כן, דבר זה אף עלול לגרום נזק ליהודים בעולם. אך אין אף אומה בעולם שבוחנת את כללי התנהגותה במלחמותיה כמו עם ישראל, כפי שמוכח מהתנהגותן של מדינות אחרות, כולל ידידותינו. רק צריך לומר זאת בהסברה הנכונה ובקול בוטח שמאמין בצדקת דרכנו, ולא בקול מתנצל ומגמגם בכל אירוע.

כללי המלחמה של תורת ישראל הם היותר מוסריים, בהיותם ממקור אלוקי. אם ננהג כך יתקיים בנו "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח, י).

הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר שדמות נריה