חג הסיגד
חג הסיגדפלאש 90

"חג הסיגד? אה, זה לא היום הזה שאתם האתיופים נוסעים לירושלים?". זו השאלה שתמיד אני נשאלת בתקופה הזו.

תמיד עניתי "כן" בגאווה ומיד התחלתי בהסבר המפורט: שזה החג שחגגו עוד באתיופיה, חג שהמשמעות שלו היא סגידה, השתחוויה לפני ריבונו של עולם. "החג מתחיל מוקדם מאוד", אני ממשיכה בהסבר המפורט, "רבים צמים ולובשים חגיגי לקראת היום המיוחד, חמישים יום בדיוק אחרי יום הכיפורים עוצרים שוב לחשבון נפש, לחזרה בתשובה ולחידוש הברית עם הקב"ה".

אבל, נודה על האמת, תמיד הרגשתי שהחג הזה הוא לא באמת קשור אליי. אומנם נולדתי באתיופיה, אך עליתי בעודי תינוקת ולא באמת חוויתי את החיים והמנהגים שהיו באתיופיה. הרגשתי שיש להורים שלי, לקהילה ממנה אני באה 'חג', ואני מצטרפת וחוגגת אותו מבלי להבין מה המשמעות העמוקה עבורם ואולי גם עבורי.

מידי שנה בציון חג הסיגד, הייתי מגיעה לטיילת ארמון הנציב בתירוץ טוב שזהו "חג שחשוב לנו", ובמיוחד  - מי מאיתנו לא אוהב יום חופש על חשבון המערכת?מתוך הבירור של מי אני כיוצאת אתיופיה, ובעיקר מי אני כבת ישראל, התברר לי שחג הסיגד שנתפס בעיני רבים כחג ששייך לקהילה האתיופית בלבד, אינו חג עדתי אלא חג לאומי

החלוקה בטיילת הייתה תמיד ברורה לי: הקייסים והמבוגרים עומדים בהתקהלות גדולה, מתפללים ובוכים בהתרגשות עצומה, ובחלק התחתון של הטיילת, הצעירים והנוער משוטטים בין ההמון ופוגשים חברים מכל הארץ.

החיבור העמוק שלי לחג הסיגד התעצם בעקבות שנה של לימודי קודש במדרשת מכון 'אורה' בירושלים. במהלך השנה למדתי מעט על מהי סגולת ישראל, את משמעות קיבוץ הגלויות לארץ ישראל וחשיבות לימוד התורה בארצנו. מתוך הבירור של מי אני כיוצאת אתיופיה, ובעיקר מי אני כבת ישראל, התברר לי בצורה חזקה שחג הסיגד שנתפס בעיני רבים כחג ששייך לקהילה האתיופית בלבד אינו חג עדתי אלא חג לאומי.

מי מאיתנו לא שואף לבניית בית המקדש, לחידוש הברית בינו לבין הקב"ה, לאחדות ולהתחזקות בתורה ובמצוות ולגאולה שלמה?

מגמת חג הסיגד היא מגמת עם ישראל כולו, לכן כולנו צריכים לעלות לירושלים ביום זה להתאחד בתפילות ולהתקרב לריבונו של עולם.

הכותבת היא סטודנטית לחינוך מיוחד במכללת אפרתה