עוד הוכחה למוגבלותה של התערבות ממשלתית בשוק. פרסומת לגולן טלקום בירושלים
עוד הוכחה למוגבלותה של התערבות ממשלתית בשוק. פרסומת לגולן טלקום בירושלים צילום: ליאור מזרחי, פלאש 90

שוק התקשורת הישראלי לא הוכה בתדהמה בשבוע שעבר, כאשר התפרסמה ההודעה על מכירת 'גולן טלקום' לחברה הוותיקה סלקום.

למעשה, מאז הודיע בעל השליטה בגולן, מיכאל גולן, על הנחת החברה שבבעלותו 'על המדף', היה ברור שהמועמדת הטבעית ביותר לרכוש אותה היא אחת מחברות הסלולר הוותיקות.

מכל החברות הללו החזיקה סלקום בעמדת עדיפות, מאחר שגולן משתמשת מיום הקמתה ברשת האנטנות של סלקום.

למרות החתימה על החוזה נראה שכעת כבר ברור לכל הצדדים כי הסיכוי שעסקת המכירה תצא לפועל הוא קלוש. כבר בהודעה שהוציאה סלקום לבורסה לאחר החתימה, ביום חמישי שעבר, צוין: "אין כל ודאות כי ההסכם יאושר על ידי הרגולטורים בישראל". בפרץ של אנדרסטייטמנט הגדירו מנסחי ההודעה את הפעילות הנדרשת לצורך השגת האישור מהרגולטורים – "מאתגרת". בפועל, הסיכויים שהרגולטור יאשר את ההסכם ככתבו וכלשונו הם אפסיים. איזה ממונה על ההגבלים יוכל לאשר הסכם שכל כולו הוצאה מהשוק של הגורם התחרותי ביותר בתוכו?

ואולם למרות ההערכה המבוססת שגולן לא תימכר לסלקום, עדיין צריך לשאול מה מעידה על מצב שוק הסלולר עצם החתימה על חוזה המכירה.

בניגוד לסלקום, גולן טלקום היא חברה פרטית, שהציבור איננו חשוף לנתוניה הכספיים. עם זאת ברור שגולן איננה סיפור הצלחה כלכלי מסחרר. עקב תנאי המכרז שנכנסה לתוכם, נאלצה החברה לעשות הכול כדי להשיג את נתח השוק שנקבע במכרז. מהר מאוד התברר שבמחיר של מאה שקלים לחודש, שנראה לישראלים אטרקטיבי מאוד ברגעים הראשונים, לא היה די להשיג את שבעת האחוזים שדרש המרכז. על מנת לעמוד ביעד נאלצה גולן למכור חבילות במחצית ממחיר זה, ולעתים אף בפחות. בפועל מדובר במחירי הפסד, והם לא אפשרו לגולן לעמוד בדרישות הרגולטור ולפרוס לאורך הזמן רשת סלולרית עצמאית בתדרי הדור השלישי.

התחרות בשוק הסלולר, צריך כמובן להזכיר, הושגה באמצעים מלאכותיים. הוספת מתחרים והסרת חסמים לא הצליחו כשלעצמם להפוך את השוק לתחרותי. רק הכנסת שתי מתחרות שהיו חייבות להיאבק על נתח שוק ניכר בזמן מצומצם יצרה את התחרות הגדולה שהורידה את המחירים.

המצב הנוכחי מעלה לדיון ציבורי את השאלה מה ערכה של תחרות שהושגה באמצעים מלאכותיים. מחד גיסא כבר עתה הרוויחו הישראלים, בהערכה גסה, מאות מיליוני שקלים, שלא נראה שיילקחו מהם בחזרה גם אם התחרות בשוק הסלולר תפחת והמחירים יעלו. מאידך גיסא כיוון שרפורמת הסלולר נחשבה לאורך זמן לא קצר לדגם של רפורמה צרכנית מוצלחת, חשוב לקיים דיון בשאלה אם אכן הייתה כזו. בכל מקרה, גם כאן אפשר לראות את הכלל החוזר תמיד: כוחה של מעורבות ממשלתית הוא מוגבל. הממשלה מתקשה להשפיע על השוק השפעה ארוכת טווח באמצעים מלאכותיים. לכן עצם העובדה שרפורמת הסלולר איננה עובדת כמתוכנן, אינה צריכה להפתיע איש.

שערוך הגנתי

שרת המשפטים, איילת שקד, פועלת בעיצומם של הימים הללו לקידום צעד חשוב שיגן על כספם של מחזיקי איגרות החוב בחברות הציבוריות, שהם בעצם כולנו. למה כולנו? כי כספי הפנסיה שלנו, קרנות ההשתלמות, קופות הגמל וכדומה, מושקעים בשיעורים גבוהים מאוד באיגרות חוב של חברות ציבוריות.

כדי להבין מה שקד מבקשת לעשות כעת, צריך לחזור בזמן שש-שבע שנים לאחור, ולהיכנס לתחום מייגע ומשעמם לכאורה – חשבונאות. עבודתם של רואי החשבון נראית לא פעם כחיבור טורי מספרים ארוכים, אבל האמת מורכבת הרבה יותר. למעשה אנשי החשבונאות הם הצריכים להחליט כמה שווים נכסי החברה, האם החברה הרוויחה או הפסידה, וכמה.

אחד הנושאים המורכבים ביותר בתחום מכונה בשפה המקצועית 'שִׁעְרוּך נכסים'. קחו דוגמה קטנה: יוסי הוא בעל המכולת השכונתית, ובניגוד לרוב בעלי המכולות רכש את החנות שבה פועלת המכולת שלו. כשקנה את המקום היה שווי הנכס מיליון שקלים, אולם עם הזינוק במחירי הנדל"ן עומד כיום שוויו בשוק על שני מיליון שקלים. לפי תקני החשבונאות הישנים, שהיו מקובלים במשך שנים ועד לסוף העשור הקודם, לא נרשמה עליית שווי הנכס כרווח של יוסי. הרווח מעליית הערך נרשם רק בזמן מכירת הנכס, ונגזר מהפער בין מחיר הקנייה למחיר המכירה. אבל על פי התקנים החדשים, שנכנסו לתוקף בשנת 2009, שערוך הנכס – כלומר עליית השווי שלו – הפכה לרווח של העסק.

לכאורה מדובר בצעד הגיוני, שכן אף שעליית השווי לא תורגמה לכסף מזומן, אין היא הופכת לבלתי קיימת. ואולם היכן נוצרה בעיה? בחברות ציבוריות המחלקות דיבידנד לבעלי מניות.

חברות ציבוריות נוהגות כידוע לחלק לבעלי מניותיהן אחוז מסוים מרווחיהן, בהתאם לשווי האחזקה של בעלי המניות. ברגע שנכנסו לתוקף תקני החשבונאות החדשים, IFRS 9, החלו החברות לחלק דיבידנדים גם מרווחים שמקורם בשערוך נכסים שלא נמכרו. אלא שרווחים מסוג זה אינם מכניסים מזומנים לקופת החברה, בעוד הדיבידנד משולם במזומן. כתוצאה מכך התרוקנו קופותיהן של כמה וכמה חברות, וכשהגיע הזמן לשלם את החובות למחזיקי האג"ח לא נותר די מזומן בקופה.

כעת מבקשת השרה שקד לקבוע כי רווח שנוצר משערוך נכסים לא ייחשב לרווח לצורך חלוקת דיבידנד. מנגד, הפסד עקב שערוך נכסים יהיה צריך לקזז מרווחי החברה שחושבו לצורך חלוקת הדיבידנד. הכלל החדש, שעל דרך היישום המדויקת שלו עדיין עמלים במשרד המשפטים וברשות לניירות ערך, מציב את האינטרס של הנושים לפני האינטרס של בעלי המניות, ובכך יוצר עוד שכבת הגנה אחת על הכסף של הציבור הרחב.