בימי מרחשוון התחלנו להתפלל ולבקש על הגשם. האדמה היבשה מהקיץ הארוך מבקשת להתמלא מגשמי ברכה ומשפע טובו של ה'.
אנחנו רואים בהיענות האלוקית סימן לקשר בין ה' יתברך ובינינו ולכך שאנחנו ראויים לשפע ברכתו ועושים את רצונו. הצורך שלנו בגשם, התלות שלנו בברכה האלוקית, פותחים אותנו בפנייה לאלוקים מצדנו ומאפשרים לו מצדו לתת לנו מטובו. וכאשר יורדים גשמים מתגלה החיבור בין שמים לארץ, בין אלוקי לאנושי. מתגלה הנאמנות ההדדית, וכן ישנה הכרה של הקב"ה בכך שאנחנו עושים את רצונו והכרה שלנו שהוא מקור חיינו.
השמים והארץ הם הזוג הראשון שבו התורה פותחת: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' על הפסוק מסביר שאין הכוונה לשמים וארץ באופן ספציפי, אלא לכוח המשפיע שנקרא שמים ולכוח המקבל שנקרא ארץ. אם כן, הפסוק אומר שבתחילת הבריאה ה' יצר אותה באופן של משפיע ומקבל. ויותר מכך, המשפיע עצמו הוא בהקשר מסוים משפיע, כמו שמש שמשפיעה על הארץ מאורה, ובהקשר אחר מקבל, כמו שהיא מקבלת מה' שברא אותה. אם כן, התבנית היסודית של מערכת יחסים היא של משפיע ומקבל, והדוגמה הראשונה למערכת זו היא שמים וארץ.
כאשר יש שפע שרוצה לצאת החוצה ולתת את עצמו הוא זקוק לכתובת. אין אפשרות להשפיע אם אין למי. ולכן משפיע תלוי במקבל וזקוק לו. יתר על כן, בלי הימצאות של המקבל אין שום אפשרות לממש את יכולת ההשפעה, ולכן המקבל יוצר את המשפיע להיות משפיע.
דוגמה בולטת למצב זה היא ילד ראשון שהופך את הוריו להורים ולפעמים את הורי הוריו לסבים וסבתות. לכאורה הוא לא עשה כלום, רק נברא, אך עצם חייו יוצרים מציאות חדשה של יכולת השפעה ונתינה. כך שלמרות שכלפי חוץ המשפיע הוא לגמרי בלתי תלוי באיש ועסוק בנתינה ובפעילות מתוכו החוצה, הרי שאם נתבונן יותר לעומק המשפיע הוא פסיבי לגמרי ותלוי בכך שיהיה מי שמוכן לקבל את השפעתו. כלפי חוץ הוא אקטיבי אך כלפי פנים הוא פסיבי.
לעומתו המקבל כשמו כן הוא. מקבל פסיבי, תלוי במשפיע. זוהי ההגדרה שלו וזוהי מציאותו. אולם בזה שהוא מסכים להיות מקבל - הוא מאפשר לתת לו. בעצם, הוא גורם למשפיע להיות מי שהוא ולכן הוא יוצר אותו. אם כן, כלפי חוץ הוא פסיבי אך כלפי פנים הוא אקטיבי. משפיע או מקבל יוצרים זה את זה, משלימים זה את זה ויוצרים ביחד אחד. כל אחד פועל בדרך הפוכה מחברו וכך הם יוצרים השלמה. על מנת להגיע לאחד הזה כל צד צריך להסכים למלא את חלקו במערכת הקשר.
בדרך כלל אצל אנשים בוגרים יותר קל להיות בצד הנותן והמשפיע. הצד המקבל נחשב חלש ופגיע ולכן יש נטייה להסתייג ממנו. לכן אנחנו מוצאות את עצמנו כנשים מתקשות להפגין ולתת לצד הפגיע שבנו להתבטא במערכות יחסים, מה שמונע מאיתנו את יצירת האחד.
כאשר צד אחד רוצה לתת מתנה והצד השני לא רוצה לקבל, אי אפשר לתת אותה ואז לא נוצר קשר. המתנה העמוקה בקשר היא לתת לשני לתת לי. צריך בשביל זה אמון, ענווה, קבלה פנימית ויכולת להעצים את בן הזוג. וחוץ מזה, שמחת חיים ונוכחות. כאשר אישה מקבלת מבעלה היא הופכת אותו להיות נותן לה. זה מאפשר לו למצוא בתוכו כוחות. זה נותן לו ביטחון ואמון עצמי ומרחיב את המעורבות שלו בקשר ואת התחושה שיש לו משמעות.
כל הדברים האלה הם מתנות נפלאות לקשר טוב. כמובן, הדבר תלוי באפשרות להיכנס למקום פגיע בלי להיפגע באמת, ולא מתוך חולשה ומסכנות אלא מתוך הערכה עצמית. בדיוק כמו שלומדים לקבל, כך בדיוק לומדים לתת - מתוך מרחב והבנה עד כמה זה נותן ומתוך הודיה על האפשרות שיש לנו לתת.
יהי רצון שנקבל מה' כל מתנותיו וניתן לו את עבודתנו ומצוותינו, וכן נבנה בביתנו עם נתינה וקבלה, אהבה ואמונה.
פורסם בפנימה