כשהתקשרה אליי חברה והציעה לי להצטרף לערב שכולו חוויה, אמרתי לה שהחוויה היחידה כרגע בעיניי היא המיטה והכרית. מכירות את החברות האלה שמתחילות לאיים עלייך שהפכת לישות כבדה וגורמות לך לשנות את דעתך ולו כדי להישאר החברה הזורמת? אז זהו, שהיא הייתה מהזן הזה. אז הצטרפתי. הלילה הקריר קידם את פנינו. "שמעתי שהיא מרצה מדהימה, מטפלת משפחתית שיודעת לנתח מצבים", חברתי סיפרה לי בהתלהבות. ואני מצאתי את עצמי מול כיבוד קל של קפה, עוגיות ובורקסים.
אגב, אני פונה מכאן לכל הרכזות ומארגנות ערבי נשים: הקץ לעוגות, לעוגיות, לבורקסים ולכל מה שמתחיל בבצק. גם עכשיו, בשנת השמיטה, יש שקיות של ירקות וסלטים קצוצים ומוכנים של 'חסלט', אפילו לא צריך להתאמץ. רק להכניס לקערה ולהוסיף רוטב - והרי לכם חבורת נשים מאושרות, שמשלבות את בריאות הגוף עם בריאות הנפש.
"בואי, את", היא הצביעה לעברי. קמתי לפי הוראתה והתיישבתי בקדמת החדר, מולי היא הושיבה תלמידה אחרת.
"את אימא שמגבה את הבן שלה בכל מצב ואירוע", היא פקדה על השנייה. "ואילו את היועצת שמנסה להעביר לה את המסר הנכון", היא הטילה על כתפיי תפקיד רציני. לרגע נהניתי, סוג של חוג דרמה לגיל השלישי, אבל מהר מאוד הבנתי שמדובר בתרגיל פסיכולוגי עמוק עם תובנות ולימוד אמיתי.
תמיד אהבתי לייצר דרמה ולימים כנערה נלחמתי כאריה על תפקיד ראשי בהפקה בוליוודית נוצצת מבית היוצר של התיכון. והנה, הזדמנות נוספת נפלה בחלקי: להשתתף בתפקיד ראשי בערב נשים. "את לא מבינה שבכך שאת מגבה את הבן שלך מול המורה שלו את גורמת נזק אמיתי?" נכנסתי לתפקיד ברצינות.
היא לא ענתה לי. "תשמעי", פניתי אליה שוב, ולרגע התגנב בי החשש שהאישה מולי מתכווצת. האם אני אכן נוגעת בנקודה רגישה ואמיתית בחייה? "את לא עושה לבן שלך טובה כשאת מגבה אותו ולא את המורה שלו", המשכתי בדבריי התקיפים, והבנתי לראשונה את היופי של לשחק תפקיד. מותר לך לטעות, מותר לך כפסיכולוגית להגיד מה שאת רוצה, כי ממילא ברגע אחד תוכלי להסיר את מסכת המייד אין טייוואן מהפנים שלך.
היא חייבת לצדד בבן שלה, אמרה, אחרת היא תהיה בדיוק כמו אימא שלה.
"בשביל מה אני שם?" ענתה לי בלאות, "אם לא אתמוך בבן שלי ואגבה אותו - מי יגבה אותו?" "למען החינוך שלו את נותנת לו רשות להמשיך להתחצף? נכון, הכימיה לא עובדת בינו ובין המורה שלו, אבל הגיבוי שלך הורס שעות של שיחות שערכו איתו".
המורה צודק אבל אני לא יכולתי להילחם בכאב שלפת אותה מכל הכיוונים בשאלה שעליה טרם קיבלתי תשובה. למה אימא שלה לא גיבתה אותה? ואז, לתדהמתי ולתדהמת כולם, היא פרצה בבכי נסער. "אויש, אל תבכי", נבהלתי. ניסיתי להרגיע אותה מול עיניהן הנדהמות של היושבות בחדר.
אמנם באנו לערב נשים, וההפקה כאן בהחלט מרשימה, אך עדיין אנחנו רוצות להישאר תחת ההגדרה של ערב נשים כיפי ומהנה. והנה, מול עיניי ועיניהן של קהל הנשים, הסימולציה הפכה בעצם לדרמה אמיתית. נגעתי במקום מאוד רגיש אצלה בפנים, ועכשיו הוא התפרץ החוצה. "אימא שלי תמיד גיבתה את כל העולם, רק לא אותי", היא התייפחה, והיבבות שלה עלו בקצב. מיהרנו להביא לה טישו. "אני חייבת לגבות את הבן שלי, אחרת הוא יסתובב בעולם כשחוסר ביטחון מלווה אותו.
"כשילד מגיע עם תלונה על מורה או מנהל שגרם לו עוול, חייבים לבדוק את התלונה ויחד עם זאת לא לתת לילד תחושה שהמערכת לא בסדר. תרגיעו אותו, תקשיבו לו, ולאחר מכן, כשהוא לא בעמדת האזנה, בררו את הסיפור עם המנהל או המורה", הסבירה לנו המנחה.
"אני רוצה שהוא ירגיש שאני איתו כל הזמן", היא המשיכה לייבב.
"אני מבינה, אבל אם תגבי אותו באופן אוטומטי ותורידי את ערכם של הסובבים אותו, תגלי להפתעתך שהבן שלך הפך לנער חצוף, גם בבית וגם בחוץ, ואת תהיי האשמה בכך", המרצה הפכה את הסימולציה לשיעור, וכולנו הקשבנו מרותקות.
פתאום הכתה בי התובנה שהרצון הטבעי שלנו כהורים הוא לרפד את החיים של הילדים שלנו, להסיר מדרכם מכשולים, אפילו קטנים, כמו חבר מעצבן או מורה קשוח. אבל לפעמים אנחנו שוכחים שבשלב כלשהו כבר לא נוכל כבר לרפד להם את העתיד.
האם בעוד עשרים שנה אוכל להחליף לילד שלי בוס קשוח או מעסיק מעצבן? אני אוכל להיות שם, לשמוע, להקשיב, אבל הוא יצטרך להתמודד, כמו שהיא התמודדה, כמו שכל אחד מאיתנו מתמודד, להתאים את עצמו למצב הקיים, כי פעמים רבות אין ברירה אחרת. כי רק ההתמודדות תחשל אותם להמשיך לפסוע בשביל החיים, ולפעמים הגיבוי האמיתי הוא לא לגבות בכלל.
וחוץ מזה, למדתי, החוכמה היא לכוון את הפנס למקומות הנכונים.
פורסם בפנימה