אחרי שלל השירים על החנוכייה, על הסביבון, הלביבה והסופגנייה, הגיע תורו של אנטיוכוס לככב. בתום הדקלום המרגש על אנטיוכוס החמור, ניגש אליי בני הקטן ושאל:
- "אבא, מי זה הרשע של ט"ו בשבט?"
לכל תקופה יש את הרשע שלה. אבל ברשעים של חנוכה, יש משהו מיוחד. חנוכה מסמל את ניצחון הטוב על הרע, ניצחון הטוהר על הטומאה, ניצחון הרוח על החומר. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך
- "מה?" שאלתי.
- "נו, הרשע של ט"ו בשבט!"
- "על איזה רשע בדיוק אתה מדבר?"
- "אבא, אתה לא יודע? לכל חג יש רשע. לפורים יש את המן הרשע, לפסח יש את פרעה, לתשעה באב יש את זה ששרף את בית המקדש ולחנוכה יש את אנטיוכוס. אז מי הרשע של ט"ו בשבט?"
אז ככה טוען בני הקטן. לכל חג יש את הרשע שלו, שאת תבוסתו אנחנו חוגגים. נכון שיש כמה יוצאים מן הכלל, אבל באופן כללי העיקרון הזה מסתדר די טוב בחיים. בעצם לכל תקופה יש את הרשע שלה. אבל ברשעים של חנוכה, יש משהו מיוחד. חנוכה מסמל את ניצחון הטוב על הרע, ניצחון הטוהר על הטומאה, ניצחון הרוח על החומר. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.
כמה מבלבל העולם הזה, כמה מבלבלת התקופה הזו. הטשטוש בין ה'רשעים' ל'צדיקים', בין ה'טהור' ל'טמא' הוא גדול ומבלבל. בכלל, מה זו 'תרבות יהודית' מול 'תרבות יוונית', תרבות של קודש מול תרבות של חול? איפה עובר הקו המפריד ביניהן? האם אנחנו מקפידים לשמוע שירים שמעלים אותנו בקדושה? האם אנחנו מקפידים שתרבות הקריאה שלנו, החל מעיתונים, דרך אתרי אינטרנט וכלה בספרות כתובה, תהיה כולה מעשה ידי אנשים יראי שמים?
האם אנחנו מקפידים שתרבות הקריאה שלנו, החל מעיתונים, דרך אתרי אינטרנט וכלה בספרות כתובה, תהיה כולה מעשה ידי אנשים יראי שמים?
ובצער רב אני נזכר באלישע בן אבויה, שכונה 'האחר' בגלל שפרק עול מצוות, ושואלת הגמרא (דף טו' עמ' ב') איך ייתכן שהתורה הרבה שהוא למד לא הצילה אותו מיצר הרע? אחת הדעות עונה ש"זמר יווני לא פסק מפיו" וזה מה שהפיל אותו.
ובכיוון השני אני נזכר באחד הבכירים בגלי צה"ל שנפגשתי אתו לא מזמן בתוכנית רדיו. כשראיתי שאת ראשו מעטרת כיפה גדולה, שאלתי בפליאה מה זה: "שנים שאני פוגש מוזיקה מכל הסגנונות", סיפר לי, "ואחרי שאני שואל את עצמי בעצב רב לאן אנחנו הולכים? לאן התרבות שלנו הולכת? פגשתי במוזיקה אחת שהצליחה לחדור עמוק לתוך ליבי, מוזיקת מקורות. לא יכולתי להתעלם מהעומק העצום של שירי ריה"ל, שירי דוד המלך ועוד, והנה אני כאן".
וזו אולי המהות של חנוכה. לכבות את האור החיצוני ולהאיר את האור הפנימי. הרי כל הנפילה של סיפור חנוכה התחילה מהמשיכה של היהודים לאורות הגדולים של יוון, לכל הזוהר של תרבות החול. המשיכה הזו החלה להחשיך את האור הפנימי שלנו. וגם היום, יש כל כך הרבה אורות נוצצים שמשחירים את האור הטבעי והאמתי שלנו.
בדיוק במקום הנפילה יהיה גם התיקון. תרבות יהודית, קדושה וכשרה, שתאיר באור פנימי את העוצמות הנפלאות שיש בנו.
חנוכה מאיר ושמח!
אודי.
אודי דוידי יופיע עם המופע החדש, 'אורות גבוהים' בתאריך י"ד טבת (26/12) ב'גולה' פתח תקווה, י"ח טבת (30/12) ב'זאפה' ירושלים ובד' שבט (14/1) ב'חלוץ' באר שבע.
---
מתוך מגזין ערוץ 7