1

הצמרת הפוליטית של ישראל וזרועות אכיפת החוק השונות נחושות להביא להרשעת מבצעי הרצח של שלושת בני המשפחה הפלשתינית בכפר דומא. כך צריך להיות. הצדק מחייב שמבצעיו של פשע חמור ומזעזע שכזה יועמדו לדין ויבואו על עונשם.

בממשלה, בשב"כ, במשטרה ובמשרד המשפטים פסקו מיד לאחר הרצח שמדובר בפיגוע לאומני שמבצעיו הם יהודים. הכרזות על כך יצאו מפיו של שר הביטחון ומפיהם של קצינים בכירים בפיקוד המרכז. על סמך הערכותיהם של גורמי החקירה, מיהר גם הנשיא ריבלין לקבוע כי "בני עמי בחרו בדרך הטרור".

במערכת הביטחון טוענים שהרצח המשולש בדומא הוא אחד הגורמים למתקפת פיגועי הטרור הפלשתיני שמתנהלת כאן כבר יותר מחודשיים. אם אכן כך הדבר, מתברר שישראלים רבים שילמו בחייהם על הקביעה הנחרצת והפומבית שמדובר במעשה של יהודים. כידוע, הפלשתינים לא התרשמו מהבעת ההזדעזעות הכנה של הנהגת המדינה, התקשורת וכלל הציבור הישראלי על רציחתם של ערבים חפים מפשע. במקום זה יצאו עשרות ומאות פלשתינים מוסתים לרצוח יהודים חפים מפשע, כשהם נתמכים ברוח גבית גם מההנהגה שלהם וגם מהציבור הרחב.

חשוב להפיק לקחים מהתגובה הפלשתינית האלימה הזאת. המשטרה לא ממהרת להכריז על נרצח יהודי כחלל טרור ערבי בלי הוכחות חותכות. אם לא מזדרזים לייחס לרצח יהודים מניע לאומני כשאפשר לייחס לו מניע פלילי, קל וחומר שיש לנהוג ספקנות במקרים של חשד לפשע לאומני נגד ערבים.

2

מלבד הממצא של כתובת בעברית על קיר הבית השרוף בזירת הפשע, לא ידוע על מה מסתמכת הקביעה שהפושעים הם יהודים. ככל הידוע, האפשרות שמדובר ברוצחים ערבים על רקע סכסוכים פנימיים כלל אינה נחקרת.

חוקרי השב"כ מטילים איפול כבד על חומר הראיות-לכאורה שבידיהם. העצורים בפרשה ועורכי הדין שלהם מנועים מלראות אותו. גם השופטים שמאשרים את תנאי מעצרם וחקירתם הדרקוניים של העצורים לא מקבלים את התמונה במלואה.

למרות הנטייה הטבעית לסמוך על חוות דעתן של רשויות אכיפת החוק, אי אפשר להתעלם מכך שהן עלולות לפעמים לטעות. כבר היו דברים מעולם. פרט לטעויות שעלולות ליפול בכל חקירה, ניסיון רב שנים מלמד שבכל הנוגע לאכיפת חוק כלפי פעילי ימין בכלל וכלפי הימין הרדיקלי בפרט - זרועות האכיפה השונות מגלות להיטות יתר. רשויות האכיפה, בפעולותיהן ובמחדליהן, זוכות יום יום מחדש ביחס החשדני שיש כלפיהן בחוגי הימין.

3

בעניין מידת הוודאות לגבי זהותם הספציפית של מבצעי הפיגוע נשמעו הצהרות סותרות. היו אמירות כאילו זהותם ידועה בוודאות, והם לא מובאים לדין רק כדי שלא לחשוף מקורות מודיעיניים. האמירה הזאת נשמעה מוזרה ולא משכנעת. הפשע בדומא מספיק חמור כדי להצדיק חשיפה של מקור מודיעיני לצורך הרשעת האשמים בו.

אחר כך נטען שרק הקבוצה שמתוכה יצאו המבצעים ידועה, אך זהותם המדויקת אינה ידועה. הזגזוג הזה לא מוסיף אמינות.

מאז מעצרם, במשך כשבועיים, מנועים העצורים החשודים במעשה מלהיפגש עם עורכי הדין שלהם. הם גם לא מובאים בפני שופט, ומעצרם מוארך שלא בנוכחותם. אין דרך לדעת מה עובר עליהם במרתפי השב"כ, אילו אמצעי לחץ ועינויים מופעלים נגדם, והאם הם לא עלולים כתוצאה מכך להודות גם במה שלא עשו.

הצידוק לצעדים הדרקוניים הללו, שאינם ננקטים נגד הפושעים הפליליים המסוכנים ביותר, מתבסס על הגדרת הפשע בדומא כמעשה טרור. ההגדרה הזאת היא תעתוע. מה שמכונה בטרמינולוגיה מתעתעת "טרור יהודי" הם מעשי פשע בודדים של קומץ אנשים שמנותקים מסביבה תומכת. אין מה להשוות את זה לדפוס פעולה שיטתי שמופעל במשך עשרות שנים, מופעל על ידי ארגוני טרור חזקים ועתירים באמצעים, מפיל אלפי חללים לאורך השנים ומשמש דרך מאבק של עם שלם שעומד מאחוריו. הטרור הפלשתיני הוא איום אסטרטגי מצד אויבי המדינה, שמוצדק להילחם בו באמצעים דרקוניים. מה שמכונה "טרור יהודי" הוא תופעה נקודתית. חמורה מאוד, אבל לא כזאת שמהווה איום של ממש, לא על הפלשתינים ובטח שלא על מדינת ישראל. העצורים אינם בבחינת פצצה מתקתקת שמאיימת להתפוצץ בכל רקע. לא מוצדק להפעיל לצורך הרשעתם עינויים שמותרים בהפעלה לצורך מניעת פיגוע.

4

בימין לא מיהרו לזעוק נגד שלילת זכויות יסוד מהעצורים. אף אחד לא רוצה להצטייר כתומך של מי שהרשויות מציגות אותם כטרוריסטים רוצחי ילדים. באופן לא מפתיע, גם קולם של ארגוני זכויות האדם למיניהם לא נשמע. כשמדובר ביהודים, לא נשאר הרבה מהרגישות שלהם לזכויות מחבלים וחשודים בטרור.

התנהלות השב"כ בפרשה מלמדת שראשיו נתונים ללחץ גדול מאוד מכיוון הדרג הממונה עליהם, קרי ראש הממשלה, להשיג ראיות נגד העצורים בכל מחיר. תחת הלחץ הזה נעשים מעשים מקוממים. בימים האחרונים נעצרו לחקירה אנשים שברור שאין להם כל קשר למעשה, אך הם שייכים למעגל המשפחתי והחברתי הסובב את העצורים. ייתכן שיש כאן ניסיון להפוך כל אבן בחיפוש נואש אחר כל בדל ראייה. ייתכן שמעצרם נועד להפעיל לחץ נוסף על העצורים במטרה לשבור את רוחם.

עד כה הצליחו גורמי החקירה לבודד את העצורים ולמנוע מאבק ציבורי למען זכויותיהם. מלבד בני המשפחה, רק אנשי ארגון 'חננו' ועורכי דינם של העצורים התבטאו למענם. אבל היחס הקשוח, לעתים המשפיל, אל קרובי משפחתם של העצורים, אנשים מיושבים ושומרי חוק, היה צעד אחד יותר מדי. מעצרו של רב יישוב עם שחר, בלי לאפשר לו להתפלל שחרית, רק בגלל קרבת משפחה שלו לאחד העצורים, לא יכול לעבור בשתיקה. כך גם הכתמת יישוב שלם כמסייע לטרור רק בגלל שאינו נוקט צעדים נגד מאחז שגורמי החקירה סימנו אותו כ"חממת טרור". ולאחר שהמחאה פרצה, מתברר שכעת תופר גם השתיקה לגבי היחס אל החשודים עצמם. עד שיוכח אחרת, הם עדיין בחזקת חפים מפשע.

5

אי אפשר להתעלם מהאפשרות שבסופו של דבר יוכח חלילה שאכן יהודים הם שביצעו את הפשע. אם כך יהיה, אין ספק שהציונות הדתית שוב תישלח אל פינת ההלקאה העצמית, שבה היא מצטיינת כמעט כמו בהתנדבות למשימות לאומיות או בשירות קרבי. לקראת אפשרות כזאת של הרחבת מעגלי האשמה מעבר למעורבים עצמם, כדאי לשים לב לעוד כמה גורמים, מלבד האידיאולוגיה של שלמות הארץ, שתרמו להתפתחות ההקצנה בקרב קבוצה קטנה מקרב המכונים "נוער הגבעות".

ראשית, אם כמה מהמאחזים נתפסים כחממות לקיצוניות, צריך לתת קרדיט לממשלות ישראל שהטילו איסור גורף על הקמת יישובים חדשים, ובכך הולידו את תופעת המאחזים. המשימה של הקמת יישובים חדשים נותרה בידי מי שמוכנים להקימם בלא אישור, ולגור במשך שנים בתנאים לא תנאים. בדרך כלל מדובר באנשים צעירים, שבטבעם נוטים יותר לקיצוניות, ובכאלה שמצטיינים בלהט אידיאולוגי חזק מן המצוי. בעבר, מתנחלים בעלי אידיאולוגיה קיצונית גרו ביישובים רגילים והיו שם מיעוט בטל. כעת נוצרו ריכוזים של רדיקלים שהעצימו זה את זה ועיצבו אורח חיים ועולם השקפתי משלהם. היד הקשה של השלטונות נגד חלק מהמאחזים ופעולות ההרס הרבות שהתקיימו בהם היו הוספת דלק למדורה. אם מדברים היום על אפשרות הזויה של הריסת בתי משפחותיהם של "מחבלים יהודים", כדאי לזכור שבקרב נוער הגבעות יש רבים שחוו הריסת בתים שבנו הרבה יותר מפעם אחת.

את תחושת הניכור כלפי מדינת ישראל, צה"ל, המשטרה ומערכת המשפט העצים מאוד הגירוש מגוש קטיף, שכל אלה היו שותפים לו. הציונות הדתית בכללותה הצליחה בדרך פלא לא לאמץ עמדה של ניכור כלפי המדינה ומוסדותיה, אבל מהלך דורסני שכזה חייב להותיר כמה נפגעים.

פוליטיקאים ציניים, בדרך כלל מהליכוד, שמבטיחים לבוחריהם לתמוך בהתיישבות ואחר כך פועלים להפך, מעצימים את תחושת הניכור כלפי השיטה הדמוקרטית. ורשויות המשפט ואכיפת החוק, שנוקטות כלפי ההתיישבות אכיפה מפלה, גורמות לאותם צעירים לחשוב שאין דין ואין דיין, אין צדק ואין משפט. היעדר עונש מוות למחבלים, החיים הטובים של המחבלים בכלא ושחרורם במסגרת עסקאות כאלה ואחרות מחזקים את התחושה הזאת.

זהו הרקע לתופעת 'תג מחיר' כשיטה וכאידיאולוגיה. אם קיימת אידיאולוגיה של פגיעה בחפים מפשע בצד השני בתגובה לרצח יהודים, זוהי הקרקע שעליה צמח אותו זרע פורענות.

לתגובות: [email protected]