חנה, אם שמואל הנביא, כמהה כל כך לילד. מדוע? על השאלה הזאת מנסים המדרשים במסכת ברכות לענות.
והנה המדרש המפתיע (ברכות לא, ב) מספר לנו שחנה משתוקקת לממש בעולם הזה את אברי הגוף שה' נתן לה, ויש איבר אחד שעדיין לא מילא את ייעודו. לא הרחם, שמטרתו הפיזיולוגית היחידה היא להרות חיים, אלא דווקא השד, שמשתוקק להעניק לתינוק החדש שייוולד.
מדרש זה מלמד אותנו על תשוקה נשית עתיקת יומין להעניק, להזין. תשוקה המתבטאת באיבר מרכזי, צנוע ובולט לעין בגוף האישה. לידה חדשה, תינוק חדש יוצא לאוויר העולם. עד לאותו הרגע מרכז הכובד בגוף האישה ההרה היה באגן, וברגע אחד עובר המרכז לפלג גופה העליון. שם נמצא התינוק בראשית חייו. כמובן ששם מצוי המזון שמחייה אותו.
המקום שבו אנו אוחזים בתינוקות, גברים ונשים כאחד, הוא באזור בית החזה, קרוב ללב. מקום זה מסמל את המודעות והבחירה שלנו, בני האדם, בניגוד לחיות (ויקרא רבה יד, ג).
הקשר בין האם לתינוקה במהלך ההיריון הוא קשר נסתר, קשר של אחור באחור. הם אינם פוגשים זה את זה פנים בפנים. התינוק ברחם הוא כאיבר בגוף האם, וכך אף מופיע בהלכה, שהעובר הוא "ירך אמו". האישה ההרה אינה צריכה לבחור לטפל בו, גופה מגדל את תינוקה באופן עצמאי. היא דואגת לעובר באופן עקיף כאשר היא מטפלת בגופה שלה – כאשר היא אוכלת, שותה, נחה וכו'.
אולם ברגע צאת התינוק החוצה האם בוחרת לטפל בתינוקה, ועל ידי זה מתאפשר מפגש פנים בפנים. גוף האישה עדיין בנוי הורמונלית לדאוג באופן עצמאי לתזונה האופטימלית של התינוק בהתאם לצרכיו, אך כעת נכנס גורם נוסף שלא היה בהיריון - הבחירה של האם לטפל בו, וקשר העין שנוצר ביניהם תוך כדי ההנקה.
מצב זה הוא מצב הביניים במעבר שבין עולם הרחם, שבו העובר כלול בתוך האם, לבין היותו ישות עצמאית נפרדת מהאם. אף בעולם הקבלה, במעבר בין העולמות, הקשר בין המצוי בעולם גבוה יותר למצוי בעולם שמתחת קרוי יניקה.
מלבד המזון, היניקה מאפשרת לתינוק גם התרפקות על רגעים מוכרים מהיותו ברחם. זהו העונג שהתינוק זוכה לו בזמן הקרבה לאמו והיניקה. עונג הגעגוע לעולם שכולו טוב שממנו התחיל את מסע חייו.
רבי נחמן מדבר על החשיבות של ראיית פני הצדיק בהתקרבות לצדיק (ליקוטי מוהר"ן, תורה ד'). לפי רבי נחמן, כאשר אדם רואה את הצדיק הוא רואה את שורש נשמתו, משום שהצדיק הוא שורש נשמות ישראל. ולכן, גם אם האדם מצוי בתאוותיו הוא משליך אותן ונדבק בשורשו, נדבק ברוח הקדושה של הצדיק. הצדיק נמשל לאם מיניקה, דברי תורה נמשלו לחלב ועם ישראל נמשל לתינוק.
התינוק היונק תאב לאמו, משום שממנה הוא ניזון. אולם ברמה העמוקה יותר תשוקתו לאמו נובעת מרצונו לשוב למקורו, לרחם, לראשית היווצרותו - כשם שדברי התורה שנמסרים לנו בתיווך הצדיקים מזכירים לנו את שורשנו, את העולם הגבוה שממנו נלקחנו ואליו נשוב. הם מזכירים לנו את תכלית היותנו כאן בעולם הזה.
חלב האם מהווה לתינוק גשר מעבר בין העולם שממנו נלקח אל העולם הזה. היניקה מאפשרת לו נחיתה רכה ופרידה איטית ממקורו שהוא אמו. מגע גופה וטעמה של האם מאפשרים לו להתרפק מעט על העולם שממנו נלקח. לכשיגדל ויקבל ביטחון בעולם זה, ימצא את דברי התורה מנחמים ומזכירים לו עולם שכולו טוב (עירובין נד, ב).
פורסם בפנימה