החיים שלנו מלאים בניסים כמו למשל תפקוד הלב שלנו
החיים שלנו מלאים בניסים כמו למשל תפקוד הלב שלנואיור: עדי דוד

נשמות רבות ונפלאות שואלות אותי, "אחי, כמה אתה מדבר על הלב? 'לחיות מבפנים'? לא הגזמת קצת? לפעמים זה יכול להרחיק את האנשים, הרי אנחנו חיים בעולם ציני, אם תדבר, תכתוב, תגיד דברים כאלו לבביים מדי, אנשים יכולים להתיחס לזה בזלזול. זה לא יתקבל, לא 'יעבור במה'".וכמו אב שהבין שברח, כי לא ידע כל כך איך להתמודד עם הילד. והנה הוא חוזר ורוצה לקחת אחריות אמתית לילד לכל צרכיו להיות אתו בכאביו, כי אוהב. וכמו שהשיר אומר, הילד הזה הוא אני, הוא לבי.

וכמו עם כל עניין ונושא שמעסיק את לבי, הנני לוקח אותו לבירור ב'מקום' שבו אפשר לקבל תשובות אמתיות, מקום שאליו מעורר רבי נחמן מברס-לב, פעמים רבות – התבודדות. "להתרחק על מנת להתקרב", לוקח פסק זמן ומרחק מהיומיום, להתבונן, לחשוב, להרגיש.

והנה שאלתי את עצמי, "באמת יובל, למה אתה כל הזמן מדבר על הלב?" לאחר שעלו לי כל מראי המקומות, הפסוקים, המדרשים, דברי חז"ל, הצדיקים, החסידים והמקובלים שמדברים בהרחבה על החשיבות העליונה של הלב, החלטתי להרפות, אף ש"אומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", וחיפשתי לענות לעצמי תשובות פשוטות תמימות וכנות. הבנתי גם שההפרזה בעיסוק של מראי המקומות באה כרגע ממקום לא נכון, אולי כדי להצדיק, להראות, להוכיח, וזה לא מצב של שחרור אמתי. וכבר יש ידיעה שבמקום אמתי לא משכנעים ולא משתכנעים, יש שקט, מנוחה, קרבה פשוטה, "במקום שיש אמת שם הלב שקט".

משל האב ובנו

ואז שמעתי את עצמי עונה לי. "באמת לאמתה אין לי שאלה כזו, למה לעסוק כל כך הרבה בלב? זה ברור לי כשמש, הרי כל מה שנתתי והשפעתי על מישהו בעולם, וכל מה שאוכל לתת אי פעם נובע רק מהמסע המופלא הזה שה' יתברך ברחמיו מעביר אותי, שתמצית התוכן שלו היא המפגש המחודש עם הלב שלי. מהשלבים הראשונים של המסע, ההתעוררות להכרה והזיהוי של המרחק המבהיל שלי מלבי, התחיל רצון גדול להתקרב, לסגור את הפער, לקחת אחריות אמתית עליו.

לראות את לבי, לשמוע אותו, לתת לו מקום, להרפות את כל ההסברים הרוחניים והשכליים של הנכון, הצריך והחייב, ולתת לגיטמציה לקולו של של הרוצה, המרגיש, המתגעגע, "הקול" שלא תמיד כל כך הגיוני, קצת יותר אטי וצורך הרבה סבלנות והבנה. וכמו אב שהיה זמן ארוך בימים ובמדבריות ולא ראה את בנו, הנה הוא חוזר, ורוצה להשלים את השנים. אב שהבין שברח, כי לא ידע כל כך איך להתמודד עם הילד, איך לתת לו את מה שצריך, והנה הוא חוזר ורוצה לקחת אחריות אמתית לילד לכל צרכיו לכל מאוויו וחלומותיו, להיות אתו בכאביו, בחסרונותיו, לפעמים בלי יכולת לענות ולתת תשובה, אבל להיות אתו שם, נוכח. להיות יחד ממש, "בלי טובות", אלא כי רוצה באמת, כי אוהב. וכמו שהשיר אומר, הילד הזה הוא אני, הוא לבי. והתוצאות לא איחרו לבוא. הלב החזיר אהבה, נפתח, התרחב, ממש כמו אותו ילד שרואים אותו, מרגישים אותו, מבינים אותו, הוא מחזיר את האור שלו, את הטוב שלו.

ומאז, אותו לב שקיבל הכרה ומקום מרכזי בחיים, ממשיך להיפתח ולהתרחב, ממשיך לבטא את רצונו הפנימי, כל פעם יותר, ואומר: "תודה שהתחלת לראות אותי, אני כבר הרבה יותר שקט ושמח, אך יש בי עוד הרבה עומק, הרבה כוחות, הרבה אור. אל תעזוב אותי, תמשיך לגלות אותי". ולאט לאט אני לומד שהמסע הזה פנימה, ללבי, הוא הוא שורש העבודה ותכליתה, תכלית התורה והמצוות, לומד שהמודעות והקרבה לעומק שטמון בלבי הן תנועה ומגמה אחת ממש של ההתקרבות והידבקות בה' יתברך, "כערך גילוי נקודת לבבו הפנימי כן ערך קרבתו לה'" ('רזי לי' לרב חרל"פ עמ' שמה).

ולקח לי זמן להפנים שאין כאן שתי דרכים, אחת של מודעות והקשבה פנימית ללבך ולרצונך ואחת של תורה ומצוות, עם איזה בורא שנמצא בתוכן, כי "אין האדם קונה שום מעלה כי אם מתוכיותו, מעצמותו, המהותית הפנימית, ולא ממה שבא מבחוץ לו, כי המקרים אינם מולידים את האושר האמתי. אבל הלא התורה והמצוות הן עצמיות האושר והם באים לאדם מחוצה לו? אמנם כאשר נתבונן נמצא שכל אחד משיג מהתורה והמצוות רק מה שצפון בפנימיותו. ולא עוד אלא שבכללות הדבר, האדם מקיף את כל ההוויה, והרי התורה והמצוות, שהן הן עצמיותן של חוקי ההוויה, כלולות הן בו, וכשהוא מתדבק בהן, הרי הוא מתדבק בעצמיותו" ('חדריו').

זהו הסוד, שאין שום דבר חיצוני, אין שום נפרדות, הכול אחד ממש, פנימיות לבו של היהודי היא אחת ממש עם התורה והקב"ה.

וזו הסיבה שאני כל כך עסוק בלדבר על הלב. מוזמנים להצטרף.

הצטרפו עכשיו למנויי "מקום בעולם",  

מגזין הנוער של עולם קטן. לדפדוף בגליון לדוגמא לחצו כאן