"את שומעת? הגעתי לקצה גבול היכולת, את פשוט מתנהגת כמו... (מפאת כבודם של הקוראות לא אזכיר את הדימוי המזעזע שנפלט מפיו) את מטריפה אותי, אני יוצא מדעתי!"
השאגות שיצאו מפיו של האיש שעמד מולי, ונראה אדם מהיישוב, גרמו לכל הלקוחות בחנות לסובב את הראש. כשדיבר בטלפון הסלולרי הפך גון פניו לאדום. המוכרת הלונדונית ניסתה ברוב נימוס להרגיע אותו, ומהר מאוד הפך גם הוא לבריטי מהוגן.
הוא סיים את השיחה, הסתובב והתנצל. כשראה שאני מחזיקה בסלי בגדי נערות ופניי מלאות אמפתיה, יצא מהסגירות הבריטית הידועה ולחש לי: "איבדתי את שפיות דעתי לרגע. הבת שלי בת השתיים עשרה מטריפה אותי. זו הפעם השישית שהיא מריצה אותי לחנות כדי להחליף לה את המעיל...".
"סֵר, תקשיב לי בבקשה", אמרתי. והוא הקשיב. "צלם עכשיו באייפון שלך את המעיל שלקחת על פי הוראותיה, תתקשר אליה ותגיד לה בקול תקיף ונחוש אבל שקט: 'מאמי, תקשיבי לי טוב. בחרתי לך את המעיל הזה לפי ההנחיות שלך, וזה המעיל שתלבשי!'".
הוא עשה בדיוק מה שאמרתי, כמי שכפאו שד.
"מאדאם, את קוסמת", הוא היה בהלם. "היא אמרה: תודה דֵד, ראיתי את המעיל, הוא נפלא!". אמרתי לו שזה לא קסם אלא ניסיון, שהרי אני אימא לאחד עשר ילדים. השקיות נפלו לו מהיד. "אני יוצא מדעתי עם בת אחת יחידה. היא מריצה אותי. ובכלל, היא שולטת בי". כך מצאתי את עצמי באמצע יום קריר בלונדון מעבירה קורס בלתי מתוכנן בהנחיית הורים.
פעם ראשונה שלי בחוץ לארץ, להוציא את העובדה שהגעתי לכאן בגיל שנתיים עם הוריי. הוזמנתי לבוא ולהשתתף בכנס של הקהילה היהודית בלונדון. הספר שלי, שתורגם לאנגלית ונמכר בחוץ לארץ, היה עילה מספיק טובה כדי להסכים. "אימא, את טסה ללונדון?" הילדים התרגשו בשבילי. "שגם אבא ייסע איתך", הם הציעו. וכך נסיעת עבודה הפכה בתוך שעות ספורות לחופשה זוגית של ארבעה ימים. האמת שרעיון הטיסה הפחיד אותי. זה לא מפחיד להשאיר את הילדים לכמה ימים, אפילו בהשגחה צמודה? את הילדים זה הפחיד קצת פחות.
את נועם ואושרי השארתי אצל המטפלת המסורה. את הבנות הקטנות פיזרתי בין בתי חברות, והגדולים השגיחו על עצמם. כשהגעתי לשדה התעופה התחייבתי בפני הפרטנר להשאיר בנתב"ג את המצפון והגעגועים ולהרשות לעצמי פעם אחת חופשה בלי נקיפות מצפון הוריות. נחתנו ביום שישי בבוקר, ובשבת גיליתי את הנתון המדהים הבא: לונדון שייכת לישראלים, והשפה העברית שולטת בכל מקום.
רופאים בשנת השתלמות, ישראלי לשעבר שמתגורר בלונדון ומגדל שם את הבן שלו. בבית שלו, כמו בביתו של אברהם אבינו, הדלת פתוחה כל היום, וכל ישראלי שמחפש ארוחה צהריים או ערב או סתם מקום להתארח – מוזמן. והוא, בחיוך ענקי, שולף מהארון עוד צלחת ועוד כוסות תה (כן, תה, זאת לא קלישאה. בלונדון שותים הרבה תה).
גם אנחנו התארחנו בצל קורתו לארוחת ערב. שם פגשתי את יהונתן, גרוש מישראל שלבו נקרע מגעגועים לילדיו ואשתו לא מאפשרת לו לראות אותם. פגשתי שם גם את רובי, בחור שנשמתו מחפשת מרגוע והוא עזב את הוריו בישראל ומחפש את מזלו בלונדון. וגם את אליהו, שסוגר שלוש שנות עבודה באתר בנייה בלונדון ומתכנן לחזור לישראל ולהינשא לבחירת לבו.
הייתי יכולה להתמסר לפגישות עם אנשים, אבל התמקדתי בעניין שלשמו הגעתי.
הכנס עבר בשלום. גיליתי שאני עדיין מצליחה להרצות באנגלית, שפת האם שלי, ושגם בלונדון אנשים מבקשים לשמוע על אימהות וקריירה ועל חינוך ילדים. אבל מה שאזכור מהנסיעה ללונדון - הרבה מעבר למפגש עם אנשים, לניתוק מסחרחורת העבודה, ליכולת לישון בלי שילדים נכנסים אליי למיטה, לאתרי התיירות המדהימים - מכל הנסיעה חזרתי הביתה עם חוויה אחת עמוקה.
בשבת בבוקר התעוררנו בשעה שש. בעלי ואני הכנו כוס תה בגודל של חצי ליטר, התיישבנו בחצר הלונדונית, עקבנו אחרי הסנאים שקפצו בכל מקום, ודיברנו במשך שלוש שעות רצופות! שיחה שקטה, שיחה עמוקה, שיחה בלי הפרעות, שיחה שלא ערכנו כמדומני זה שמונה עשרה שנה לפחות. ליבנו דברים, ניתחנו מצבים, החלטנו החלטות ופשוט אהבנו. כל הנסיעה ללונדון הייתה שווה שיחת עומק אחת. אבל מי אמר שצריך לעשות את זה רק בלונדון?
פורסם בפנימה