פרינץ ירדה מולו במדרגות, כשהרב היה מוקף בבניו. עם מעט אומץ פנתה לרב והזכירה לו את פגישתה עמו, כשביקשה את ברכתו לפני הניתוח לתרומת כליה. הרב הישיר אליה את מבטו ואמר לסובבים אותו: "זו אישה שצריך לקום בפניה".
בשנה שעברה ראיינתי את אילנה דרור על החלטתה לתרום כליה לאדם שלא הכירה לפני כן. ולשמחתי, לאחרונה בישרה לי אילנה שבעקבות הכתבה אישה נוספת תרמה כליה. שרשרת של חסד, שהולכת ונמשכת. התורמת היא רותי פרינץ, שכתבה בספר את מה שעבר עליה בגוף ובנפש במסע לתרומת הכליה, מעין יומן שנכתב מנקודת מבטה של הכליה הנתרמת, והוא מפורסם פרקים פרקים בגיליונות 'פנימה' האחרונים, תחת השם "מיומנה של כליה".
את פרינץ פגשתי בלובי של בית מלון ירושלמי. אנחנו ממתינות לבואם של שמואל ואושרה אזוגי, הנתרם ואמו, שיחברו אלינו.
"חשבתי שבשבתון הזה אעשה רק כיף", מספרת פרינץ את השתלשלות הדברים. "בשבתון הקודם השקעתי בלימודים, אבל הפעם בחרתי להתמקד בדברים שעושים לי טוב. נרשמתי לבריכה ולחוג קרמיקה, הכול קרוב לבית, שתהיה לי אפשרות להתמסר גם למשפחה. אלא שתחושת הסיפוק שליוותה אותי בתחילה השנה התחלפה בתחושה של העדר מיצוי. החגים חלפו, וכמחנכת אני רגילה לחזור לעשייה גדושה מיד אחריהם. אבל במקום העשייה הגיע שקט והוא יצר חלל שהקרמיקה והבריכה לא יכלו למלא".
בדיוק אז הגיע גיליון 'פנימה' של חודש מרחשוון ובו הכתבה על אילנה דרור, שהחליטה לתרום כליה לאדם שמעולם לא פגשה. "לא ידעתי דבר על תרומת כליה", מבהירה פרינץ, "תרומת איברים נקשרה אצלי עם מוות, עם כרטיס אדי. העובדה שאפשר לתרום איבר בעודי בחיים הייתה עובדה מפתיעה בשבילי. יצא שהסיפור של אילנה פגש אותי בצומת דרכים, כשאני בלבטים מה לעשות עם עצמי. ברגעים הראשונים חשבתי שזה מעשה לא שפוי, אבל כשהסתכלתי על התמונה של אילנה והיא נראתה לגמרי שפויה, אימא לילדים, אישה פעילה ועובדת, ברגע אחד, ידעתי מה אעשה בשבתון הנוכחי..."
התייעצת עם המשפחה? בישלת את הרעיון איתם?
"ממש לא, קיבלתי את ההחלטה ברגע שקראתי את הכתבה. לא היה תהליך. זו הייתה החלטה של רגע והחלטה שלמה. כשבעלי נכנס הביתה, אמרתי לו: 'שב, יש לי רעיון חדש', והוא עם ההבעה של 'מה הפעם אשתו המשוגעת תעשה?', הוא רגיל לרעיונות המטורפים שלי", מסבירה פרינץ מחויכת, "ישר שמתי את הדברים על השולחן: 'חשבתי לתרום כליה'. בעלי הסתכל עליי המום, ובמשך דקה הוא לא הוציא מילה מהפה ואחר כך הוא אמר לי: 'אני לא הייתי מעז, אבל אני מעריץ אותך'. את צריכה להבין", מסבירה לי פרינץ בחיוך רחב, "בעלי הוא טיפוס של 'לא' בהתחלה, במיוחד לרעיונות המשוגעים שלי, אבל הפעם זה היה שונה. כפוסק הלכה הוא יודע שזו מצווה גדולה. הייתי מופתעת מאוד לטובה מהתגובה שלו".
רותי פרינץ, ממש כמו אילנה, אישה באמצע החיים. בת שלושים ושש ואימא לשישה ילדים בני שנה וחצי עד חמש עשרה. עובדת כמחנכת כיתה בבית הספר היסודי בבית שמש.
בניגוד אלייך, לאילנה לא היו ילדים מאוד קטנים. איך הסתדרת עם הבת הקטנה, שהייתה בזמן התהליך רק בת שנה וחצי?
"זה החלק הבאמת יותר מורכב של חוויית התרומה. אני תמיד אומרת שרק נתרמתי. אבל אם ישנם ויתורים, אז הוויתור המשמעותי ביותר שהיה לי בתהליך, היה במידת מה לוותר על הקשר עם הקטנה. מאז הניתוח וההתאוששות ממנו, אפשר לומר שבעלי הוא האימא שלה. באותם חודשיים שלא יכולתי להרים אותה, היא קלטה שיש כאן שינוי עקבי ומתמיד והיא מקבלת מענה מאבא. עכשיו כשהיא בוכה, דבר ראשון היא קוראת 'אבא'. ההבנה הזאת שאני לא זו שאליה פונים, לא פשוטה לי. אבל ברוך ה' עכשיו זה מתחיל לחזור למסלול. אני כבר חוזרת לתפקוד וגם החיבור איתה הולך ומתהדק".
ומה עם הילדים האחרים, איך הם קיבלו את הדברים?
"מי שקיבל את הדברים בצורה הכי טבעית ויפה היו הילדים. כשהתהליך עבר לפסים קצת יותר משמעותיים מסתם בדיקות בקופת חולים, סיפרנו לבנות הגדולות ולבן. הם מאוד התרגשו, התעניינו ושאלו. בעיקר רצו שוב ושוב לוודא שאני באמת תורמת בסוף, שבאמת יאשרו אותי לתרומה. הילדים היו מהממים. יש לי קלסר מלא במכתבים מהילדים. כל התקופה הייתה סוחפת רגשות. כתיבת הספר באה לענות על הצורך הפרטי שלי, להסביר לילדיי הצעירים על התהליך ושבשבילם תהיה הבנה דווקא אם הדברים יסופרו מנקודת מבטה של הכליה הנודדת", מסבירה פרינץ. "הניסוח הוא למבוגרים, אבל עם האיורים זה יצטרף ככלי להסביר את התהליך במסגרת המשפחתית כולה, כולל הילדים".
מתנה בהפתעה
פרינץ ציפתה לתרום לאדם מבוגר, כפי שהיה בסיפור של אילנה דרור, והעובדה שנמצאה מתאימה לתרום לילד בן אחת עשרה הפתיעה אותה מאוד. "מאוד התרגשתי שמדובר בילד שכל החיים עוד לפניו. אצל הילדים הדברים יותר בהולים, והדיאליזה יותר קשה. תרומת כליה משנה בשבילם באופן משמעותי את איכות החיים. הקשר עם ההורים מיוחד מאוד. אושרה, אמו של שמואל, תמיד אומרת שאני האימא השנייה שלו, ואני עונה שממש אסור לה לומר את זה. זה פשוט לא נכון. היא ילדה וגידלה אותו, עברה איתו את ימי המחלה והציפייה לתורם ואני נחתי להם בשלב זה של החיים".
ספרי על הפגישה עם המשפחה, הייתה התרגשות גדולה?
"פגשתי את שמואל והוריו לגמרי בהפתעה מצדי. הגעתי לוועדה בתל אביב, ועדה שבה יושבים מול אנשי מקצוע שונים והם אמורים לוודא שאת אכן שפויה בדעתך ובחרת לתרום ממקום בריא ומודע. לא ידעתי ששתי המשפחות, של התורם והנתרם, מוזמנות באותו היום, אבל הם ידעו שהם עומדים לפגוש אותי. ישבתי בחדרון ההמתנה לקראת כניסתי לוועדה, ואל החדר נכנס אברך ועם מבטא צרפתי שואל: מישהו פה יודע איפה פה פגישה, משהו? אף אחד מן הנוכחים לא מבין מה הוא רוצה, והאישה לידי מפנה אותו לשומר בכניסה. אחרי רגע הוא חזר שוב וראיתי שמאחוריו יש אישה וילד. בשלב הזה כבר ידעתי שהנתרם הוא ילד בן אחת עשרה, שמגיע ממשפחה דתית חרדית, וחשבתי לעצמי: הילד שאני אמורה לתרום לו הוא משהו כמו הילד הזה, פחות או יותר באותו גיל ועם אותו הרקע... ואז נפל לי האסימון, וחשבתי שאולי זה הם. אזרתי אומץ ושאלתי את האבא מה שם משפחתו, והוא ענה אזוגי! אמרתי לו: 'אני רותי'. הוא הפסיק לנשום לרגע ואמר לאשתו בהתרגשות גדולה: 'הנה רותי, זאת רותי'. זה היה פתאומי ולא הייתי מוכנה לזה. אשתו נכנסה וחיבקה אותי והתחיל בכי. מילא היא בוכה, זה מובן, אבל הילד התחיל לבכות. גם אני טיפוס מאוד בכיין, אבל דווקא ברגעי מבוכה, אני נתקעת עם איזה חיוך מקובע וזה מאוד מביך".
על מה דיברתם?
"החלפנו מילים, כל אחד על חייו, כמה שהספקנו באותן דקות עד שנקראתי להיכנס אל הוועדה. אגב, התקשרתי אל אילנה דרור בדרך אל הוועדה וסיפרתי לה שהחלטתי לתרום בעקבות הכתבה עליה. היא התרגשה מאוד ומאז ליוותה אותי לאורך כל הדרך. היא יצרה קשר לפני כל שלב ושלב בתהליך והנחתה אותי. אחרי הניתוח עצמו היא הגיעה אליי עם מתנה וההתרגשות הייתה גדולה".
הוועדה שמאוד הלחיצה את פרינץ קודם לכן עברה בנעימות, והיא יצאה מהוועדה ושמואל והוריו נכנסו מיד אחריה. "נפרדתי מהם כשאנחנו קובעים לעמוד בקשר בעתיד. הסתובבתי בתל אביב, וכשרציתי להוציא את בקבוק המים שלי מהשקית, היד שלי נתקלה בחפץ לא מזוהה. הוצאתי אותו וגיליתי שהם שמו לי סידור מאוד יפה, עם הקדשה אישית ומרגשת. הם מצאו את הרגע להשחיל אותו פנימה אל השקית מבלי ששמתי לב. זו הייתה מחווה מאוד מרגשת ויפה. הם הסבירו שלא ידעו אם זה בסדר לתת לי מתנה או לא, ולכן בחרו במסירה לא שגרתית שכזו".
הזדמן לך לשוחח עם שמואל, להתחבר אליו?
"עד האשפוז היה בינינו קשר של מילים בודדות, ועיקר הקשר נוצר בבית החולים בימי הניתוח. דודה שלו סיפרה לי שבאשפוז לפני הניתוח היא מצאה אותו יושב רציני מאוד במיטה כאילו העולם כולו וצרותיו על כתפיו. היא ניסתה לדובב אותו, שיספר מה מעיק עליו, ושמואל ענה שהוא לא יכול לתפוס שרותי עושה דבר כזה בשבילו. עד אז אימא שלו הייתה הפה שלו, החלון היחיד שלי אליו, וזו הייתה למעשה הצצה ראשונה להלך המחשבה שלו. אמנם נפגשנו אצלנו בבית שמש עוד קודם לכן. הם הגיעו לביתנו בבית שמש עם שבעת הילדים, ששיחקו יחד עם הילדים שלנו, אבל לא היה דיבור אישי מולו, כך שזה היה מאוד מרגש. אחרי הניתוח הביאו אותי לבקר אותו בטיפול נמרץ וכמובן שלאחר מכן השיח כבר זרם לגמרי".
והקשר איתם כיום?
"הם הסיבה לכך שקיבלתי הרבה יותר ממה שנתתי. קיבלתי משפחה ענקית. היו לנו הרבה אירועים משותפים מאז, וביניהם מסיבת הודיה שהם ערכו לשמואל ולי. הם אנשים כל כך מפרגנים. הם לא מרפים וממשיכים להתעניין ומאוד דואגים. עוד לפני הניתוח, כל ההכנה הייתה מתוך שותפות מאוד גדולה. רצינו לקבל ברכות מרבנים והצענו להם להצטרף, והם ענו שגם בכוונתם לקבל ברכות מרבנים. וכך יצא שהגענו יחד לרבנים שלהם ושלנו. הרב יצחק זילברשטיין, מחותן של הרב אלישיב ומגדולי הפוסקים, שבת דודה של בעלי נשואה לבן הגדול שלו וכך יכולנו להגיע אליהם. היו רבנים שביקרנו אצלם ביקור קצרצר, אבל הרב זילברשטיין, שיושב כפוסק גדול בתחום הרפואה, ישב איתנו כמחצית השעה. הוא הבטיח שאם אגיע לבית הכנסת שלו ברמת אלחנן הוא יקום בפניי, ואפילו אם אחלוף על פניו ברחוב... והוא קיים את זה באופן מסוים. הייתה ברית במשפחה המשותפת לנו, ואני יורדת מולו במדרגות, כשהוא מוקף בבנים שלו, שבאופן רגיל לא ירימו מבט לכיוונה של אישה. העזתי ופניתי אליו והזכרתי לו את הפגישה בינינו והוא מישיר אליי מבט ואומר לבנים שלו: 'זו אישה שצריך לקום בפניה'. הם היו די בהלם, אישה דתית לאומית עומדת בשיח מול רב חרדי גדול בחברת בניו האברכים.
עוד באותה הפגישה נאמרו דברים מאוד מרגשים. "הרב זילברשטיין פנה אל הוריו של שמואל ואמר להם שבמתן הכליה ניטע בגופו של בנם עץ של חסד, שהכליה שעוברת מגופי אל גופו תיטע בו תכונות של נתינה. הוא גם דיבר אלינו כאל שתי משפחות, שמעתה ואילך קשורות קשר בל יינתק. זו הייתה חוויה ממש מדהימה".
הכול נשמע טוב, אבל בוודאי היו גם קשיים רבים שליוו את התהליך.
"הקושי הכי גדול בתהליך הוא חוסר הוודאות אם בסוף באמת אתרום או לא אתרום. הבדיקות המקיפות עלולות להעלות תוצאות שימנעו את התרומה. יש לנו במשפחה עניין תורשתי עם קרישת דם וכל בדיקה מולידה בדיקה חדשה, וזה עלול לייאש. כל הזמן הזה נלווה המתח וזה מאוד קשה.
"לכן גם בחרתי שלא לספר תחילה, חששתי שבסוף זה לא יקרה ואולי גם המרוקאיות שבי לא נתנה לספר מה שלא חייבים, עין הרע..." מוסיפה פרינץ בקריצה, "באותם ימים ארוכים של בדיקות והפניות, פגשתי חברות וכולן שואלות מה אני עושה בשבתון, ולא רציתי לשתף בשלב זה, לכן מצאתי את עצמי עונה: 'כלום, אתן יודעות, בבית, קוראת', הייתי צריכה להמציא תירוצים כל הזמן.
"הניתוח נקבע לחודש שבט, ולכן כבר חודש קודם ניסחתי מייל שיועד לחברותיי והסברתי את כל הרציונל. החזקתי את עצמי בכוח שלא להקדים ולשלוח, ואז עשרה ימים לפני היום המיועד לניתוח, שמואל הגיע להכנה לניתוח ואני זומנתי לפגישה עם מרדים, ופתאום שלחו לי הודעה משניידר, שמסיבות רפואיות של שמואל הניתוח יידחה לאחרי פסח. מדובר על עשרה ימים לפני מועד הניתוח, כשכבר ישבנו עם הבנות הקטנות והסברנו שאימא הולכת לבית החולים והיינו במוכנות מלאה לקראתו".
איך קיבלת את הבשורה הזאת?
"קיבלתי את זה מאוד מאוד קשה. לא פשוט להתמודד עם שינוי כזה. כמורה, קיוויתי גם להגיע לשנת הלימודים הבאה הרבה אחרי הניתוח, להספיק להתאושש ולאגור כוחות. דיברתי עם הרב הבר, מי שעומד בראש ארגון 'מתנת חיים', ואמרתי לו שאני לא חושבת שאעמוד בזה, שאני עומדת להתאשפז על סעיף נפשי. אמרתי לעצמי שמי יודע אם חודשיים זה באמת חודשיים ולא יהיה עוד עיכוב. זה היה נראה מעורפל ולא בטוח. יש 700 איש שממתינים לתרומת כליה בישראל ושקלתי לתרום לחולה אחר. אבל אז אושרה התקשרה, והבנתי שאני לא מסוגלת לבשר לה, שזה ממש יעשה להם עוול. הם חיכו לתרומה שנה תמימה. הכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב על זה. אני בשבתון, כל היום חושבת וחודשיים נוספים של מחשבות ביום ובלילה זה המון, אז פשוט הכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב".
ד"ש מהכליה
הדקות הצטרפו לשעות, לימים, לשבועות ולחודשים, והניתוח הגיע. "התעוררתי מהניתוח בשוק רציני, הלומת כאב. אני אדם מאוד חלש ובלי כל סיבולת לכאב. הרב הבר התקשר להתעניין בשלומי, ואני בוכה בוכה. הרב הבר הבטיח לי שלמחרת הוא יתקשר שוב ואני אדבר אחרת לגמרי".
חלפה שעה ופרינץ הועברה למחלקה. הרב הבר התקשר שוב כדי לבשר שיש לה דרישת שלום מהכליה שלה. שמואל היה עדיין בתוך ניתוח ממושך שארך שלוש עשרה שעות, והכליה כבר התחילה לתת שתן. כשזה קורה תוך כדי הניתוח זה המצב הכי נכון ואידיאלי לשיקום מהיר. "מדהים איך התחושות שלי השתנו ברגע. השמחה לשמוע שזה הצליח היא פשוט אדירה".
"כשישבנו עם שתי הבנות הקטנות כדי להסביר להן, אחרי המפגש שלהן עם שמואל, הקטנה אמרה: 'נכון שאם את נותנת את הכליה לשמואל, אז אם את מאוד מסודרת, גם הוא יהיה מסודר?'. המצחיק שאימא שלו אומרת שמאז הניתוח הוא נהיה יקה כזה, מדי מסודר. התנצלתי בפניה שזה כנראה בא ממני... בכלל, יש הרבה צחוקים במשפחה על העובדה שחלק ממני בגוף של אדם אחר. היום, לדוגמה, צחקנו אני ובעלי שכליה אחת שלי חרדית והשנייה דתית-לאומית, שכליה אחת אוכלת קטניות בפסח והשנייה לא. זו לא בעיה? מה עושים עם פיצול האישיות הזה?"
מה תאמרי היום למי ששואל אם להצטרף למעגל התורמים?
"אנשים שואלים ואני בהחלט מעודדת. נכון שיש סבל גופני לזמן מה, אבל זה חולף והאושר מפצה על הכול. זו גם סוג של קהילה, קהילת תורמים שהולכת ומתרחבת, ברוך ה'. מנסים להקים מערך של תמיכה של תורמים ותיקים לתורמים חדשים".
הפגישה עם רותי נערכת בלובי של מלון ירושלמי. ברקע מובלים חתן וכלה אל חופתם, מה שמוסיף התרגשות לפגישתנו, גם אם הזוג זר לנו לחלוטין. נראה שתחושת המעורבות בחייו של הזולת, על שמחותיו וגם על סבלותיו, היא תכונה אנושית טבעית.
היישר אל תוך השמחה מצטרפים שמואל, אמו אושרה וסבתו שלוה אזואלוס, וחוברים לשיחתנו. הפגישה נראית לחלוטין פגישה של בני משפחה קרובה. רותי מכנה את שלוה "סבתא", חיבוקים ונשיקות בין כולם ושמואל החמוד שעומד מעט נבוך.
ברקע נשמעת שירת "אם אשכחך ירושלים" מן החופה הנערכת בחצר המלון. "כשיש ילד חולה, חופה היא ציפייה רחוקה", אומרת אושרה, "לא חשבתי שהוא יגיע לבר מצווה. היו לילות שישבתי לידו ולא חשבתי שהוא יגמור את הלילה. הוא היה כל כך חולה". סבתא שלוה מודאגת מן השיח ומעירה באנגלית שלא צריך לומר את הדברים לפני שמואל, ואושרה אומרת שדווקא עכשיו היא כבר יכולה לדבר. "אני רואה אופק, אני רואה חיים, אני רואה נכדים..." היא אומרת בהתרגשות גדולה.
שמואל, איך התחיל סיפור המחלה?
שמואל בוחר לספר את הסיפור מראשיתו, ניכר שהוא מיומן בו, וסיפר אותו מספר לא מבוטל של פעמים בעבר. "נולדתי כשיש לי כמו וו, שמעלה את השתן למעלה, כך שהכול עלה לכליה, עד שהייתי צריך השתלה. חיפשנו השתלה במשך שנה. בהתחלה כליה אחת עבדה ובשנה האחרונה שתיהן נחלשו".
"ההידרדרות שלו הייתה מאוד מהירה", מוסיפה אושרה, "מאז שהוא נולד היינו כל הזמן במעקב. לכליה יש עבודה מאוד קשה בגוף, סינון רעלים, הפרשת הורמוני גדילה וברזל. והיו המון סימפטומים. היה צריך כדורי ברזל כל יום במינון גבוה, זריקות של ברזל, ואז הצטרפו זריקות של הורמוני גדילה, בעלות של 7,000 שקלים בחודש. כך היינו שנה, ולמרות הכול הברזל המשיך לרדת, והצטרכנו גם ימי אשפוז שבהם הוסיפו עוד ברזל. הגוף היה כל כך חלש, ושמואל הקיא כל דבר שהוא אכל. הוא היה רזה מאוד, אבל השמין זמנית, כי הוא לקח סטרואידים מאוד גבוהים, למנוע דחייה של הכליה. זו הייתה שנה מאוד קשה עם עייפות טוטאלית".
שני הוריו של שמואל נבדקו להתאמת כליה, אך נמצאו כלא מתאימים. אושרה מוסיפה: "אני אומרת כל הזמן שמה שרותי עשתה זה חסד עצום. שהיא לא מבינה חסד היא עשתה. שמואל כבר לא עושה זריקות פעמיים ביום, כבר לא מתעלף, מקיא או יורד במשקל, והדיאליזה שחיכתה לנו באופק המאוד אפור כבר לא שם. מעבר לחיים עצמם, גם איכות החיים. זה המון. רותי אמרה שהיא לא רוצה שאני אהיה אסירת תודה. איך אפשר שלא?"
חזרתם כבר לשגרה?
אושרה: "עדיין לא. פעמיים-שלוש בשבוע יש לנו ביקורת בבית החולים, ולכן עדיין לא חזרתי לעבודה. מדובר בחצי שנה אינטנסיבית ולאחריה התדירות הולכת ופוחתת. אין ספק שזה משבש את כל הבית. עד עכשיו הייתי מקבלת כל יומיים אוכל של עזר מציון, בלי זה לא היה אוכל. רק לפני שבוע התקשרתי ואמרתי שאני מסתדרת לבד. אני כבר שלושה חודשים אחרי, ורק עכשיו אני מרגישה קצת הקלה.
"ברגע ששמואל יחזור לבית הספר ואני לעבודה, ברגע שהוא יוכל במשך שבוע ברצף לא להגיע לבית החולים, אני ארגיש שוב שגרה. אנחנו עוד לא בשגרה, אבל בדרך לשם. קל להיות אחרי מבחינה רפואית, אבל טכנית זה קשה. ועם כל זאת, ברוך ה', בוודאי שרק מודים ואין תלונות". ספרי על הרגע שבו התבשרתם כי נמצאה כליה.
"בהתחלה היה תורם בשם שמואל. זה העביר בנו צמרמורת והרגשנו שזה לא מקרי, שמואל תורם לשמואל. שמואל שלנו לא היה מודע לכך. לא רצינו לספר לו דבר עד שנדע בוודאות שההשתלה מתבצעת וטוב שכך. קיבלנו טלפון מ'מתנת חיים' שיש אדם דחוף יותר. ואז נתבשרנו בשנית על רותי כתורמת. אני לא יכולה לתאר במילים את התחושות שהיו לי כשראיתי את רותי. אולי כמו שיוסף הרגיש כשפגש את אבא שלו אחרי כל השנים", היא אומרת וקולה שוב נחנק.
"לפגוש את האדם שייתן לילד שלך חיים. כל בני המשפחה שלי בחוץ לארץ מתקשים להבין את זה. מתקשים להבין את התופעה. הייתה לנו עכשיו שמחה, והם הגיעו ארצה במיוחד כדי לראות את רותי, לבקש ממנה ברכה. אם אני צריכה איזו ישועה, אני מתקשרת לרותי".
סבתא של שמואל, שלוה, מוסיפה: "אנחנו מסתובבים בעולם הזה, רואים הרבה אנשים וכולם נראים אותו דבר, כלפי חוץ פשוט בני אדם, אבל יש בינינו מלאכים, אלא שהם נראים כמו כל האחרים. רותי נראית כמו בן אדם, אבל המושגים שלה הם מושגים של מלאך. אחי הוא ראש אב בית דין בירושלים. כשסיפרתי לו את הסיפור הוא ניסה להבין מה יוצא לה מזה. הוא בענייני גיטין והוא חקר וחקר ואני מסבירה לו: מרדכי, זה חסד לשם חסד. תפסיק לחפש, כי לא תמצא".
שלוה בדבריה מסכמת: "חכמים אמרו 'כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם מלא'. רותי חושבת שהיא הצילה ילד, אבל היא הצילה את כל המשפחה. לא רק המשפחה הקרובה, אלא את כולנו, כל המשפחה המורחבת".
פורסם בפנימה