הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל (תר"ע-תשע"ב; 1910-2012), ממנהיגי היהדות החרדית, מונה לשמש כחבר במועצת הרבנות הראשית לישראל בשנת 1955, בזמן ששימש כדיין בבית הדין הרבני בירושלים.
נתון זה עולה ממסמך לא ידוע החתום בידי הרבנים הראשיים דאז, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב יצחק ניסים, זצ"ל. המסמך הגיע לאחרונה לבית המכירות הפומביות 'קדם' בירושלים, ועתיד לעמוד למכירה בשבוע הבא.
במסמך כותבים הרבנים הראשיים כי "הננו מתכבדים להודיעהו כי מועצת הרבנות הראשית לישראל, בישיבתה האחרונה מיום ט"ז באדר תשט"ו, מנתה את כבוד-תורתו לחבר המועצה המורחבת של הרבנות הראשית לישראל".
לסיום המכתב, מברכים הרבנים את הרב אלישיב כי "ברכתנו תלווהו על דרכו בקודש לחזק דברי תורתנו הקדושה ולהרמת קרנה של תורה בישראל".
לצד העניין בעצם המינוי, נקודה מעניינת נוספת: בעת כתיבת המכתב היה הרב אלישיב בן 45 בלבד, מה שהפך אותו לחבר הצעיר ביותר במועצת הרבנות הראשית באותה העת.
המכתב האמור נשלח אליו כשבוע בלבד לאחר שנבחרו שורה של חברים חדשים למועצת הרבנות הראשית לישראל, ביניהם מגדולי ומזקני הרבנים באותה העת, ביניהם: הרב רבי איסר יהודה אונטרמן, אשר שימש באותה העת כרבה של תל אביב וכדיין בית הדין הגדול, ולימים רבה הראשי של ישראל; המקובל הרב רבי עובדיה הדאיה, אשר שימש באותה העת אף הוא כחבר בית הדין הרבני הגדול; הרב צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים; הרב יעקב עדס, ראש ישיבת פורת יוסף ובאותה העת דיין בבית הדין הרבני בירושלים, ועוד – הצד השווה בכל הנבחרים הנ"ל הוא שרובם הגדול היו בשנות ה-70 לחייהם.
יצויין כי המינוי כחבר במועצת הרבנות הראשית לישראל בגיל כה צעיר שימש באותה העת אך סימן לבאות. ארבעה חודשים בלבד לאחר שליחת המכתב, מונה הרב אלישיב, באופן רשמי, כדיין בבית הדין הרבני הגדול, בתחילה באופן זמני ולאחר חודשיים באופן קבוע – תפקיד בו שימש 16 שנים. שנתיים אחר כך הוא מונה אף ליו"ר הוועדה הבוחנת של הרבנות הראשית לישראל לעניין מתן תעודות כושר לדיינות.
לכבוד הרב לו זכה כבר אז ניתן ללמוד מהפנייה אליו במכתב הרבנים הראשיים: "הרב הגאון מורנו הרב יוסף שלום אלישיב שליט"א".
מרון ארן, מבעלי בית המכירות הפומביות 'קדם', מציין כי "מדובר במסמך קצר ששופך אור על פרט לא ידוע מחייו של הרב זצ"ל. אף שאין אנו יודעים האם השתתף לבסוף בישיבות מועצת הרבנות הראשית לישראל, המינוי כשלעצמו בגיל כה צעיר משמש עדות נוספת לכבוד הגדול שרחשו לרב ולגאונותו כבר באותן שנים, בהן פחות נודע בציבור".
