הגיל בו אנחנו מאבדים הרבה ומוצאים פחות

הקן שהתרוקן, הירידה בראייה ובשמיעה, האטת הקצב: גיל המעבר מזמן לנו אתגרים וגם מתנות קטנות

נעמי קירש , ג' בשבט תשע"ו

הגיל בו אנחנו מאבדים הרבה ומוצאים פחות-ערוץ 7
להקשיב טוב יותר לקול הפנימי
צילום: פנימה

כל חיינו מלווים באבידות ומציאות. רשימת האבידות היא אינסופית: זמן, תמימות, שיני חלב, צעצועים (או חפצים אחרים), חברויות, וגם אובדן אנשים יקרים לנו. מנגד מונחות לפתחנו שלל מציאוֹת של חילופי עונות, חברויות חדשות, נופים, תובנות או מתנות קטנות, מתוכננות מראש או בהפתעה.

מה שמשתנה בגיל המעבר הוא שבהדרגה דברים שונים בחיינו מגיעים למיצוי או לסיום: היכולת להביא ילדים לעולם, הקן המשפחתי שמתרוקן, פרישה מהעבודה לגמלאות. בד בבד, אם נודה בכך וגם אם לא, מתחילה ירידה ביכולות פיזיות שונות: סיבולת הלב-ריאה יורדת וקשה יותר לטפס במדרגות (לי לפחות), הנכדים משום מה כבדים יותר מאשר הילדים כשהיו בגילם, וגם נדמה שהבקבוקים סגורים היום הרמטית יותר מאי פעם...

על פניו נראה כאילו הגענו לשלב שבו אנחנו מאבדים הרבה ומוצאים פחות, אבל לא היא. הכול תלוי בצבע המשקפיים שאנחנו מרכיבים ובגישה שלנו לתרחישי חיינו. 

בעיניים מולטיפוקליות 
קודם כול, חשוב לשים לב לעובדה שבעקבות העלייה בתוחלת החיים, אם הצלחנו לשמור על בריאות תקינה (וגם עם לא מעט מזל ותורשה) נמשיך לחיות 30 עד 40 אחוזים מחיינו במהלך גיל המעבר ואחריו. אם כך הבה נאתגר את עצמנו, נרכיב את משקפי המולטיפוקל ונחפש בתמונה שלפנינו היכן נחבאות המציאוֹת, והן רבות מספור.

 האטת קצב החיים והירידה המסוימת בראייה ובשמיעה מאפשרות לנו להקשיב טוב יותר לקול הפנימי שלנו. במקום להתפרס על משימות אין ספור, כפי שהתרגלנו בצעירותנו, אפשר עכשיו לעשות עבודה מעמיקה וממוקדת בנושאים שמעניינים אותנו, בנחת וביישוב הדעת. 

 הקשר עם דור הנכדים מאפשר התבוננות מרגשת בפלא הבריאה ובתהליך ההתפתחות של היצורים המדהימים האלה, התבוננות שלא תמיד התאפשרה תוך כדי ריצה והתמודדות עם הילדים שלנו.  גם הקן שהתרוקן יוצר הזדמנות לחדש ולנער את הרומנטיקה והאינטימיות במקצב אחר. כעת אפשר למצוא את הזמן לשתול פרחים בגינה או בעציצים (לפני ואחרי שנת השמיטה כמובן, ויש שמתירים בדיעבד בתוך הבית בעציץ על צלחת פלסטיק) ולעקוב אחרי פקיעת הניצנים ותהליך פריחתם. 
 זה הזמן לחדש ולהדק חברויות - ואל תגידו שכשהיו לכן חברות לא היה לכן מספיק זמן בשבילן. אף פעם לא מאוחר מדי.

תומך נתמך
בנקודה זו בחיינו אנחנו חווים מעין חילוף תפקידים בינינו ובין הורינו וילדינו. אנחנו, שהיינו ילדים להורינו, הופכים עכשיו להיות המטפלים והסועדים אותם בערוב ימיהם, ובמקביל גם נתמכים על ידי ילדינו שלנו. המצב המורכב הזה יוצר מעמסה נפשית ופיזית לא קלה, שיש לה השלכות עלינו כפרטים וגם על הדינמיקה שבינינו ובין בני הזוג שלנו. כדי לצלוח תקופת חיים זו באופן מיטבי ולצמצם נזקים זוגיים, חשוב לשמור לאורך הדרך על תקשורת ושיתוף, להשתדל למצוא דרכים להתחלק בנטל, וגם להתנתק מדי פעם לבילוי זוגי מחוץ לקלחת הביתית.

מתנות קטנות
האבידה הקשה ביותר בחיינו מתרחשת כשאדם קרוב ויקר ללבנו עוזב את העולם. לדאבון הלב יש שמתנסים במהלך החיים באובדן ילדים או קרובי משפחה אחרים שנקטפים בטרם עת. אבידה כזאת מותירה את האדם עם פצע שגם הזמן כנראה לא לגמרי מרפא. אבל יש שאירוע כזה מאפשר לאדם למצוא ולגלות את כוחות הנפש שעצורים בו, וכן את עוצמת רוחה של הנשמה שהסתלקה מהעולם כביכול טרם זמנה.

אבידה שכולנו חווים במוקדם או במאוחר, עם העלייה בגיל, היא של הורינו היקרים. אני זוכרת שבימי נעוריי, כששמעתי על פטירת הורים של מי ממכיריי בשיבה טובה, חשבתי שזה דרכו של עולם ובוודאי יש תחושה טובה מכך שהם הגיעו לגיל מופלג וזכו לראות בנים ובני בנים.

כיום, לאחר שהתייתמתי בעצמי משני הוריי ז"ל, אני מבינה שגם אם הם האריכו ימים, פטירתה של אמי לפחות הייתה בשבילי מעין רעידת אדמה. התחושה הייתה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי. אז גם הבנתי עד כמה הם טבועים בי ומהווים חלק כמעט בלתי נפרד מהזהות העצמית שלי. אם עד אז הייתי אני זו שתומכת ומחזקת את ילדיי בעמידתם לראשונה מול סופות החיים, הפעם הם היו אלה שדחקו בי לאסוף כוחות, לקום ולחזור למרוץ ביתר עוז.העובדה שהורינו עזבו את העולם מציבה אותנו באחת בקו הראשון, בחזית. כעת סופיות החיים הופכת להיות ממשית ומציאותית מאי פעם, ואי אפשר להתכחש לכך.

זה הזמן, אם כך, לאסוף באסירות תודה את כל המתנות הקטנות והגדולות שהבורא מפזר בדרכנו. להישיר מבט מסביב ולהתמקד בחלקים המלאים של גביע החיים. להודות בכל בוקר על יום חדש, בבחינת "ברוך ה' אני נושם". להודות על החזרת הנשמה, על המציאות שאספתי בדרך ועל האבידות שמלמדות אותי בכל פעם מחדש את מידת החמלה והאהבה. 

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי