חברה בריאה נדרשת לקיים מלאות הרמונית של תחומי עיסוק ומומחיות. מישהו הרי צריך לעבוד בעבודות הצווארון הכחול.
גם אני לא הייתי מוצא את מקומי בעבודת ההייטק , ומדינה המכוונת את צעיריה לאפיק אחד בלבד גוזרת על רבים וטובים חיים ללא פרנסה וללא כבוד
מישהו צריך להיות מכונאי, נגר, בנאי, רתך ואינסטלטור.
יהודי במנהטן, בבוסטון או בברלין יכול להרשות לעצמו לכוון את ילדיו בעיקר למקצועות הצווארון הלבן. קיימים שם רבים אחרים שיתמסרו בשמחה לעבודות כפיים. גם במשטרת ניו-יורק לא תמצאו יהודים בדומיננטיות המאפיינת את נוכחותם בארה"ב באוניברסיטאות, בבנקים ובתחום המשפטים.
זה הפיתוי שגרם ליהודים להתאהב בקיומם בגולה: כמו לחיות לנצח בבית מלון, תמיד קיים שם מישהו, כמו גוי של שבת, שיישא בעול העבודות השחורות. לקיום יהודי ריבוני במדינת יהודים יש מחיר: כדי שתהיה כאן מולדת, היהודים עצמם נדרשים לשאת לפחות בחלק מן הנטל הכולל עבודות כפיים - אלמלא כן יאבדו את עצמאותם.
סבא שלי, נתן גרדי, עזב את לימודיו בישיבת מיר ועלה ארצה עם קבוצת חלוצי טרומפלדור בראשית העלייה השלישית. כחלוץ וכתלמיד תנועת המוסר, שינה את שמו מגורדסקי לגרדי, במעין הכרזה, המבקשת מתן ביטוי לערך עמל הכפיים. הריח הרע העולה מן העור בתהליך עיבודו גרם לחז"ל להציג את הגרדי והבורסקי כבעלי מלאכה בזויים. עם משמעות השם 'גרדי' למדנו כנכדיו של נתן גרדי, את הרעיון שאין מלאכה בזויה וכל מלאכה מכבדת את בעליה, לקיים "יגיע כפיך כי תאכל" וליהנות מ"אשריך וטוב לך".
עתידנו אכן תלוי ביכולתנו לטפח יתרון טכנולוגי. אבל הטכנולוגיה המתקדמת בתחומי ההייטק כשלעצמה, אינה מספיקה לקיום עצמאותה של מדינה. פסי הייצור לפלדה, לתחמושת ולאחזקה שוטפת, דורשים גם בעלי מלאכה רבים מתחום עבודת הכפיים. הגרמנים, לדוגמה, מוכרים לנו צוללות במחיר מופחת, לא רק מתוך הרצון לסייע למדינת ישראל. המיומנות לבניית צוללות היא מבחינתם נכס לאומי אסטרטגי שיש לקיימו.
לפי שעה, במצבם הביטחוני, הם אינם זקוקים לצוללות, אבל הם לגמרי מחויבים להמשיך לבנות צוללות, על מנת לשמר את בעלי המלאכה ואת המסורת המקצועית המונחלת בפס הייצור, מדור לדור.
מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לזנוח את תחומי החינוך המקצועי המסורתיים. יתר על כן, חברה בריאה מעניקה עתיד מקצועי בהתאמה למכלול הרחב של כישורי הדור הצעיר. גם אני לא הייתי מוצא את מקומי בעבודת ההייטק, ומדינה המכוונת את צעיריה לאפיק אחד בלבד גוזרת על רבים וטובים חיים ללא פרנסה וללא כבוד.
אהוד ברק, כראש ממשלת ישראל, הסביר את החלטתו לסגור את מפעל הפלדה בעכו, באמרו שאנו מצטיינים בהייטק ואין סיבה שנחזיק מפעל מסורתי לברזל, בשעה שממילא מחיר הברזל מתורכיה זול יותר. באופן לא מפתיע, עם סגירת המפעל עלה מיד מחיר הברזל
ואכן, בארץ ישראל שכינה שורה במעשה ידיו של יהודי - בתנאי שאכן יש לו מעשה ידיים. על מרכזיות החינוך לעבודה, הדגיש א"ד גורדון: "אם לא נעבוד את האדמה בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו. לא רק במובן הסוציאלי ולא רק במובן הלאומי, כי אם גם במובן המדיני: הארץ לא תהיה שלנו ואנחנו לא נהיה עם הארץ"
מתורכיה.
מעבר לסוגיית העצמאות הנרכשת על ידי מדינה ונדרשת במיוחד למצבי חירום, משתלבת כאן נקודת מבט ערכית, הכרוכה במאמץ לייצור בארץ ישראל יהודי חדש, עמל כפיים. במכתב המדווח לגולה על המתחדש בארץ ישראל כתב ברל כצנלסון: "יש לנו לספר כי ארץ ישראל נעשתה ארץ של עבודה יהודית. כי היהודי הבא לארץ אינו נעשה בה רוכל, ספסר או סוחר, אלא פועל" (כתבים א' עמ' 329).
במכתב אחר הוא כותב: "וכל מקום שהולך בו הפועל היהודי, השכינה הולכת עמו שם" (שם, עמ' 322). להבנתי זוהי אמירה בהשראת ברכת משה ואהרן לבני ישראל עם חנוכת המשכן, כדברי רש"י: "'ויברכו את העם': אמרו 'ויהי נעם ה' א-לוהינו עלינו', יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (ויקרא, ט', כ"ג).
ואכן, בארץ ישראל שכינה שורה במעשה ידיו של יהודי, בתנאי שאכן יש לו מעשה ידיים. על מרכזיות החינוך לעבודה, הדגיש א"ד גורדון: "אם לא נעבוד את האדמה בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו. לא רק במובן הסוציאלי ולא רק במובן הלאומי, כי אם גם במובן המדיני: הארץ לא תהיה שלנו ואנחנו לא נהיה עַם הארץ.
"אנחנו נהיה גם פה זרים. ממש כמו בארצות הגולה, שישנם גם שם יהודים חוכרים או גם קונים שדות, גנים ופרדסים, וסוחרים בפרי העבודה של אחרים. ורק במידה שיש לנו מושבים וחוות אשר העבודה בהם כולה שלנו, אנחנו מתאזרחים ונעשים עם הארץ. זכותנו על הארץ, כוח קנייננו בה, הוא רק בעבודתנו שאנחנו עובדים את אדמתה. וגם זכותנו ההיסטורית על הארץ זקוקה לאישור זה" (האומה והעבודה, עמ' 150).
באופן מעשי, גם הציונות הדתית נדרשת בסוגיה זו לתיקון רציני. להתחמקות מעבודת כפיים ביטויים רבים. לבני נוער המבקשים תפקיד משמעותי בשירות צה"ל ואינם בעלי פרופיל קרבי, אני נוהג להציע למשל להשתלב בתפקידי נהיגה במערך התובלה הכבדה. לפני שחרורי מצה"ל עברתי במרכז הובלה קורס לנהיגת משא כבד, הם עושים שם מלאכת קודש בהקניית מקצוע נדרש והתנסות יקרה מפז.
אבל בני הציונות הדתית שאין להם פרופיל קרבי, מעדיפים תמיד את עבודת הצווארון הלבן שמציע להם אגף המודיעין. באגף הלוגיסטי בצה"ל קיים חשש שמא ענף התובלה האזרחי, המצוי ברובו בידי לא יהודים, יתקשה לספק בזמן מלחמה מענה לצורכי התובלה של צה"ל.
זו רק דוגמה למגמה כוללת של התרחקות היהודים מעבודת כפיים. חובתנו לשוב ולקדש את יגיע כפינו, בציפייה עתיקת היומין לראות במימוש: "אתה תקום תרחם ציון... רצו עבדיך את אבניה ואת עפרהּ יחוננו" (תהילים ק"ב).
הצטרפו עכשיו למנויי "מקום בעולם",
מגזין הנוער של עולם קטן. לדפדוף בגליון לדוגמא לחצו כאן