השמאל מצא את עצמו במבוכה קשה בעקבות תחקיר שהתפרסם בערוץ 2, בתוכנית שנחשבת יוקרתית. 'עובדה' חשפה את אכזריותו של מי שנחשב פעיל זכויות אדם, עזרא נאווי.
למי שהקדישו משאבים להיאבק בנגע הקשה של ארגוני שמאל קיצוני שמתיימרים להילחם למען זכויות אדם, נאווי אינו שם חדש. תושבי הר חברון פנו לפורום המשפטי למען ישראל עוד ב‑2008 בעקבות ההתנכלויות השבועיות שנאווי ניצח עליהן. שנה אחר כך פנה הפורום המשפטי ליועץ המשפטי לממשלה וערער על העונש המקל שהושת עליו בעוון תקיפת שוטר והתפרעות. שמות בולטים בשמאל התייצבו אז עם שלטים "כולנו עזרא נאווי" ודרשו להקל בעונשו.
בין השאר זכורה עדותה של עו"ד יהודית קרפ ששימשה כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ומי שחיברה את הדו"ח על אי אכיפת החוק על המתנחלים בשטחים בשנת 84'. "עזרא הוא הגואל והמושיע של האוכלוסייה. אפשר לקרוא לו רובין הוד של המערב הפרוע", כתבה קרפ על אנס, שגם גרם למותם הישיר של פלשתינים. ב‑2010 אף פניתי לערוץ הראשון מטעם מרכז תדמי"ת בדרישה להפסיק לשדר חומרים-מטעם על 'תעאיוש' כאילו מדובר בחומר דוקומנטרי-חדשותי.
פרט לאופוריה ולתחושת הניצחון הקלה השבוע, שאלה מרכזית שצריכה להישאל בעקבות הפרשה היא כיצד נוצר מצב שבו 'בצלם', 'תעאיוש', 'שוברים שתיקה' ו'רבנים למען זכויות אדם' קיבלו במשך שנים מנה מכובדת של חשיפה וקידום בתקשורת הציבורית, בלי ערעור ותחקיר רציני על פעילותם? כיצד התקשורת, שמתיימרת לחשוף קשרי הון ושלטון, מקדמת בכל כוחה פעילות קיצונית מתוזמרת וממומנת מהון של מדינות זרות, מתוך מטרה לערער על שלטון החוק הרשמי של הימין?
בנוסף לחשיפה על נאווי, התוודע הציבור לעניין חמור שמושתק במשך שנים: ברש"פ מוציאים להורג, בעינויים אכזריים, ערבים שמוכרים קרקע ליהודים. בלב הארץ קיים חוק גזעני ואנטישמי במלוא כיעורו, חמש דקות מירושלים. רדיפה על רקע דתי וגזעי בלבד – ערבים נגד יהודים, בריש גלי.
לו השיח הציוני השפוי היה נותן את הטון בתקשורת, הייתה העובדה המצמררת הזאת מככבת בהמשך הקמפיין. הרי התקשורת יודעת איך להרים קמפיינים נגד נגע הגזענות. שרים בכירים וראשי הממשלה בעבר ובהווה, וכן חברי כנסת ואנשי דת מסוימים, היו אמורים לנוע באי נוחות על כיסאותיהם כשהם נשאלים שאלות קשות. נציגים של שגריריות זרות היו צריכות להשיב במבוכה כיצד הם מתייחסים לעונש מוות על מכירת קרקע לבני לאום אחר. אך לא כך קרה.
אירועי השבוע הם משב רוח מרענן שיכול להוות נקודת מפנה, אבל רק אם הימין ישכיל להמשיך להיאבק ולחתור לשחרור השיח הציבורי וקביעת סדר היום מהכיבוש המזיק וארוך השנים של השמאל הקיצוני.