לומדים גמרא
לומדים גמראאילוסטרציה. פלאש 90

במאמרו פרס הרב אביב זגלמן את משנתו בדבר ביטול הבגרות בגמרא (בשל הדרישות ה"הולכות ופוחתות" ובשל העובדה כי כשהתלמיד לומד לשם הציון "כמעט ואין ערך של לימוד תורה, הוא רק עושה כסף" ), ובמקומה חינוך התלמידים ללימוד "לשמה".

ברצוני להעיר כמה הערות "טכניות" ובסוף אחת מהותית:החיים עצמם הם שגרה שבה צריך לעסוק הרבה בענייני העולם הזה. השאלה הגדולה היא מה המניעים שלנו. ואת זה תלמידינו יבינו מתוך לימוד הגמרא שהוא בוודאי נובע מרצון ללמוד תורה, וגם יש עליו בגרות

​תיקון ​מבחינת העובדות: המסלול של 5 יח"ל תלמוד, שבעבר היה נחלת כל מוסדות הבנים בחמ"ד, פוצל ​למסלול תושב"ע ומסלול תלמוד. הרב אביב ציין בגרות על 8 דפי גמרא ואכן זהו מסלול התושב"ע שהוא בוודאי קל יותר, ונבחנים בו מוסדות רבים בחמ"ד (אך מספר השעות וכו' בהתאם, ולא כמו שצוין במאמר); יחד עם זאת קיים מסלול גמרא שהוא קשה הרבה יותר מאותה בגרות שנבחנו בעבר, יש בה 40 דפי גמרא עם רש"י ותוספות, היא בחינה חיצונית ובכתב (ולא חמש דקות של בחינה בעל פה על קטע שהתלמיד בוחר מתוך הדפים) והיא כוללת גם סוגיות רציניות של ראשונים ואחרונים, עד שאמרו לי בוגרי הישיבה שלנו שהבגרות הייתה קשה להם יותר מ-5 יח"ל פיזיקה ומתמטיקה (ימות המשיח?).

תיקון שני מבחינת העובדות: העצה של הרב אביב כבר מיושמת בפועל! ישנן ישיבות תיכונית שבהן לומדים גמרא לשם הלימוד, ונבחנים בבגרות תושב"ע (שהיא כאמור קלה הרבה יותר) רק כדי לסמן וי על הבגרות. מובן שמוסדות אלה בודדים ויש להם תנאים המאפשרים להם זאת (ואכמ"ל). יכול להיות שכשאיפה כדאי לעודד עוד ישיבות לנהוג כך.

האם יש סיכוי להצלחת הרעיון של הרב אביב? לדעתי לא. הסיבה הבסיסית היא שתלמידינו גדלים במערכת החינוך באווירה מאוד תועלתית, כאשר מכיתה א' מרגילים אותם שמשמעות הלמידה מתבטאת בציון. למידה עם ציון גרוע אינה מוערכת, ומצד שני תלמיד מוכשר שמוציא ציונים טובים ללא מאמץ לא נדרש להתקדם על פי רמתו האישית. כשתלמיד גדל וחי באטמוספרה כזו, איך בדיוק יקרה ה"נס" שבו מקצוע אחד הוא ילמד "לשמה"?

שנית, גם אם תלמידינו אכן ירצו ללמוד לשם שמים, הם ייאלצו לשקול רווח והפסד – שהרי בשאר היום הם צריכים "לפרנס" - להוציא ציונים טובים, וזו משימה לא פשוטה. נראה לי שרוב התלמידים יוותרו על חוויית הלימוד התורנית לטובת ה"כאן ועכשיו". "ללמוד תורה? כשיהיה לנו זמן"​, ואת המשאבים והאנרגיות יפנו ללימודי החול.

יתרה מכך: אפשר לחנך את תלמידינו ללמוד משהו "לשמה", אולי אפילו שעה ביום. את זה אכן חלקם רואים בבית או בשכונה, בשיעורים למיניהם המתקיימים בסביבתם (אצלנו בישיבה, כמו גם במקומות אחרים ב"ה, קיימים שיעורים רבים של "תורה לשמה" בהפסקות). אך לדרוש מהם לימוד "לשמה" רציני ומעמיק של כמה שעות ביום, יחד עם עול הבגרויות והנעורים וכו'? אתמהה.

הרב אביב מציע לקצר את שעות הלימוד ומעדיף לימוד קצר ואיכותי על פני שעות רבות של לימוד עם ציון, אך זה לא פותר את הבעיה - שהרי אי אפשר ללמוד גמרא ברצינות בשעות מועטות. אולי יש סיכוי לרעיון כזה להצליח בלימוד תנ"ך או אמונה שהם "ידידותיים" יותר לתלמיד המתחיל, אך המשמעות היא לוותר על לימוד הגמרא כנחלת הרבים. אבל זוהי שאלה שצריכה להיות מופנית לגדולי הדור שהרי יש לה משמעויות מרחיקות לכת.

גם אם תלמידינו ירצו ללמוד לשם שמים, הם ייאלצו לשקול רווח והפסד – שהרי בשאר היום הם צריכים "לפרנס" - להוציא ציונים טובים, נראה לי שרוב התלמידים יוותרו על חוויית הלימוד התורנית לטובת ה"כאן ועכשיו". "ללמוד תורה? כשיהיה לנו זמן", ואת המשאבים והאנרגיות יפנו ללימודי החול

לחפש את רצון ה'

ועתה הערה מהותית: אני חושש שהעצה לפצל בין לימודי הקודש ללימוד החול תגדל תלמידים עם "פיצול אישיות": יש קודש ויש חול, ואין קשר ביניהם. כשיגדלו הנערים, כך גם יחיו את חייהם: את רוב יומם יקדישו לפרנסה בצורה חולית לחלוטין, וגם יקדישו מזמנם ללימוד תורה. האם זהו חזונה של הציונות הדתית?

כמדומני, כשהוקמו ישיבות כפר הרא"ה והמדרשייה החזון היה לגדל תלמידי חכמים או לפחות יהודים עובדי ה' שיהיו עשירים גם בתורה וגם בהוויות העולם הזה, ובכך יהיו שלמים יותר בעבודת ה' שלהם.

אני מבקש להציע הצעה שאני רואה בה לכתחילה, אבל גם מי שמאמין בביטול הבגרות יוכל להשתמש בה "בדיעבד" כל עוד המצב לא משתנה:

אנחנו לומדים תורה (גמרא) כי זה דבר ה'. בנוסף, יש על זה בגרות. הרי זו גם האמת: למה אנחנו פותחים כל יום בלימוד גמרא? למה יש הרבה יותר שעות גמרא מאשר מחייב ה"תקן" של משרד החינוך? כי זה לימוד תורה! ומכיוון שאנו מכירים את עצמנו שאיננו מלאכים, אנו זקוקים ל"שכר" על מנת לדרבן את עצמנו ללימוד רציני ואיכותי (​מרבים שמעתי שתקופות הלימוד המשמעותיות בחייהם היו כשלמדו למבחני הרבנות! ולא כי המבחנים עוסקים בנושאים הכי מעניינים).

מכאן נוכל גם לחנך את עצמנו ואת תלמידינו לחיות כך את המשך החיים: אני מבקש לראות את תלמידיי בוחרים את הבחירות המשמעותיות בחייהם כגון מקצוע לחיים או מקום מגורים לאור שיקולים תורניים וערכיים. שישאלו את עצמם מה התפקיד שלהם בעולם, מה ה' רוצה מהם, ולפי זה ינתבו את חייהם. אך האם אדם שבחר עבודה מתוך אידיאל אמור כל חייו להתנדב? לדעתי ממש לא. אני חושב שהרצוי הוא שגם את מקום העבודה נבחר כבחירה ערכית​, וגם ששכרה בצדה, ולא שבבוקר "נעשה כסף" ובערב גם נלך לדף היומי​ כדי להשקיט את המצפון הדתי שלנו​ (מבלי להוריד מערכו של המפעל המדהים הזה). החיים עצמם הם שגרה שבה צריך לעסוק הרבה בענייני העולם הזה. השאלה הגדולה היא מה המניעים שלנו. ואת זה תלמידינו יבינו מתוך לימוד הגמרא שהוא בוודאי נובע מרצון ללמוד תורה, וגם יש עליו בגרות. הגישה הזו אינה מובנת מאליה וחייבת מעטפת של שיח חינוכי וערכי (ואחר כך יהיה אפשר לחבר אליה גם את מקצועות החול שאנו מאמינים שחשוב ללמוד אותם כערך, ולא רק כדי להתקבל לאוניברסיטה). אני מאמין שהצעה כזו יכולה להדליק את הלבבות מכיוון שהיא מציעה תוכן משמעותי וערכי לכל החיים, ולא רק לצד ה"תורני" שבפיצול האישיות.

הבה נחנך את עצמנו ואת תלמידינו לחיות את שגרת החיים כחיים של תורה, ומתוך כך לחיות גם את חיי החול בעולם הזה בצורה של עבודת ה'. זה קשה ומורכב, אבל אני מאמין שבעזרת שיח חינוכי זה אפשרי, ובוודאי הרבה יותר נכון ואמתי.

הכרה בתבניות השונות של הקודש והחול תביא לחיבורם

תגובת הרב אביב זגלמן לדברים

אין כאן מקום להאריך בדיון על ניתוח העובדות (הידועות לי) ולקחי הרפורמה בתנ"ך, ואתמקד במהות.

א. ידידי הרב אבי מביע חוסר אמון בלימוד רציני לשמה, מצד אווירת התועלתניות, ולחץ הזמן. הבעיה היא שתנאים אלו לא עומדים להשתנות עד הפנסיה. רק להחמיר. הייאוש הזה מחנך (לצערי בהצלחה) לתפיסה שאי אפשר ללמוד בחיים. במקום לחנך ללמוד לשמה, ולקטוף את הפירות כל החיים, הוא מציע להתייאש ולהרוויח את מעט השנים שבהן אפשר להפעיל על הנער את שוט הבגרות, ולהפסיד את הלימוד בכל שנות האקדמיה והעבודה, שבהן כבר אי אפשר להשתמש בשוט הבגרות.

הערתו שתקופת הלימוד למבחני הרבנות היא תקופת הלימוד המשמעותית בחיים, מוכיחה את טענתי. מי שמתרגל ללמוד לשם תועלת גשמית, לא לומד למידה משמעותית כשאין לו תועלת.

ב. לגבי הקשר בין הקודש והחול, כותב הרב קוק: "אמנם בצורה אידיאלית אנו קשורים למחשבה הרוממה שהקודש הוא הכול והחול הוא רק לבוש והסתר, שגם בו מסתתר אור הקודש. אבל זהו בחביון עוז, בצורה הפנימית, אולם בנגלה יש גם קודש וגם חול. ועל כן עלינו לטפל בשני המובנים ולהבדיל ביניהם, ומתוך ההבדל לראות את האיחוד והחיבור שביניהם". המודל הקיים מערבב ומטשטש את ההבדלים. אסור, ואי אפשר, לבנות את הקודש בתבניות של החול!


הצטרפו עכשיו למנויי "מקום בעולם",

מגזין הנוער של עולם קטן. לדפדוף בגליון לדוגמא לחצו כאן