שבוע לא קל עבר עלי. זה התחיל ברצח המזעזע של דפנה מאיר הי"ד בפתח ביתה. כמו כולם, גם לי זה ערער את הביטחון, את התחושה שגם בבית שלך אתה לא מוגן. המון מחשבות על הפתאומיות של המוות, על קטיעה של חיים מלאי תוכן ואהבה.
הרהורים רבים על כך שכל אדם ואדם שאתה רואה ברחוב הוא עולם שלם, מוקף במשפחה, חברים, עבודה, דעות, אידאלים, שאיפות, חלומות. כל מוות של בן אדם משאיר בתוכו חלל עצום.
והשבוע הקשה המשיך בבשורה על פטירתה של ילדה בת חמש, בתם של חברים ממש קרובים, שהייתה חולה במחלה קשה.
כאשר שמענו על הפטירה הדבר הראשון שעבר לי בראש הוא – זהו, יהיו להם חיים קלים יותר. הילדה הפגועה הייתה צריכה טיפול צמוד, הזנה יומיומית. היו צריכים לטפל בה בהתקפים שלה, בבוקר לתת תרופות, להלביש להרגיע, אין ספק שזה בא על חשבון הילדים האחרים. והמחשבה השנייה, כאב עצום על ילדה מתוקה שסבלה הרבה בעולם הזה, אך הייתה התקווה, הרצון לראותה מתקדמת, מדברת, הולכת. והתקווה נגוזה. נשאר חלל עצום בחייה של המשפחה.
הלכנו לנחם את החברים, מרגישים את הכאב באוויר. אבא של הילדה ישב עם בנו מול המנחמים, חולצתו קרועה, סמל לליבו הכואב והדואב.
ישבתי שם בחדר של הנשים עם חברתי שהחזיקה בידה את תמונתה של ביתה. כל הנשים שותקות, כואבות.
כולנו אימהות לילדים, כולנו חוששות שיקרה משהו לילדים שלנו, והנה זה קרה לחברה טובה.
היא מספרת על ההתמודדות היומיומית עם הילדה הפגועה, כמה כאב לב זה, אך כמה הם האמינו שזאת שליחות, שזה ניסיון שבורא העולם מעביר אותם.
כל מילה שלה פגעה בי כמו חץ בלב.
הזדהיתי כל כך.
כמה קשה לגדל ילד פגוע, כמה כוחות נפש צריכים ההורים, האחים.
כמה עצב זה יכול לגרום למשפחה, אך דווקא מתוך הכאב צומחים, מגלים כוחות חדשים שלא הכרת.
האמא סיפרה כמה הילדה היתה שמחה ומאושרת. כיצד לאחרונה היא התחילה להוציא כמה מילים, ובכל פעם שהיא סיימה לאכול, היא עשתה תנועה של תודה ואמרה "לה'", תודה לה'. ולפעמים הוסיפה "תודה אמא".
איזה נשמה גדולה.
בכל פעם שאחד האחים קיבל מכה או נפצע, היא ניגשה אליו, בצעדים כושלים, התיישבה לידו וניסתה לשמח אותו.
והוסיפו לספר שבכל פעם שהתחיל לה התקף הם היו משמחים אותה, ממש משתטים, עושים קולות, מתחפשים. ראינו תמונה שלה מיום רביעי, כמה ימים לפני פטירה כשהיא עם מדבקות על הפנים, עם חיוך גדול.
בשלב מסויים, כשהיא הרגישה שמתחיל לה התקף, היא הייתה מצחיקה את עצמה כדי להעביר את הכאב.
איזו תובנה מדהימה.
כמה השמחה יכולה לעורר מעצבות ואף לרפא אותה.
בשלב מסויים, במהלך השיחה בניחום האבלים, חברתי פנתה אלי ושאלה האם גם איתן מיכאל שלי ילד שמח.
ברור. גם כשאנחנו חושבים שמשהו כואב לו, כשאנחנו מרגישים שכבר אין לו כח, ושגם לנו לפעמים נגמר הכוח ועוד מעט אנחנו מתייאשים, הוא מחייך כזה חיוך גדול, שאין מצב שניפול לייאוש.
בשעות הבוקר המוקדמות, שתיים, שלוש לפנות בוקר, כשני נגשת למיטתו לבדוק שהוא בסדר, נושם, הוא מזהה אותי וצוחק, מחייך חיוך גדול.
גם אנחנו משתדלים תמיד לצחוק לידו, לשיר, לחייך, להיות שמחים.
השמחה בכוחה לשבר חומות. השמחה בכוחה להוציא ממשבר.
הילדים הפגועים הם ילדים מאושרים, הם כנראה בחושים החדים שלהם שעוד מתפקדים מלמדים אותנו שיעור חזק באמונה. כדי להאמין ולשרוד את החיים האלה צריך לשמוח, לשמוח עם עצמך ולשמח אחרים.
יודעים לשמוח על כל התקדמות קטנה, לשמוח על עצם היותי בחיים. אנו בתור הורים שמחים שיש לנו את מי לחבק, יש לנו למה לחכות.
אני זוכרת שבלוויה של אדל ביטון הי"ד, אבא שלה אמר: "את הגוף שלך לקחו מזמן, הנשמה התנדנדה בין שמיים לארץ, ועכשיו לקחו לנו את התקווה".
אני כל כך מבינה את המשפט הזה. עם כל הקושי הגדול לטפל בילד פגוע, קושי פיזי ונפשי, יש לך למה לקום בבוקר, יש את התקווה שהוא יקום על הרגליים, יש אמונה חזקה שעוד נראה אותו איתן, בריא.
ויש את השמחה שלו ושלנו. השמחה שמחזיקה את כל הבית.
דברנו עם הילדים שלנו על משפחת החברים שבאנו לנחם אותם. דברנו על כך שגם לאחים היה קשה והם צריכים להשתקם. אז הבן הגדול אמר לנו: "לנו במשפחה בכלל לא קשה". התחלנו להראות לנו כמה כן קשה וכו'. ופתאום קלטתי ואמרתי לו: "רגע, ב"ה שזה מה שאתה אומר. ב"ה שיש לנו את הכוחות שאתם האחים לא מרגישים שקשה. ב"ה שהבית שמח, חי, תוסס".
תודה לה' על הכוחות האלה.
----------------------------------------------
למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: [email protected]
ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בתיכון איתן ברמלה. אם לארבעה ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.