חכמים, אנא היזהרו בדבריכם

כשרב בעל מעמד תוקף את אותם מתיישבים מהגבעות, הדבר עלול לגרום לפגיעה חמורה יותר של השלטונות בהם. תגובה לרב אליעזר מלמד

הרב גדעון ורות בנימין , י"א בשבט תשע"ו

חכמים, אנא היזהרו בדבריכם-ערוץ 7
נוער הגבעות
צילום אילוסטרציה: נתי שוחט, פלאש 90  

ברצוננו להקדים ולומר שאין במאמרנו זה שום כוונה לתקוף את הרב אליעזר מלמד שליט"א.

יש בלבנו הערכה רבה לרב, לתורתו ולמפעליו הרבים ביישובו ומחוצה לו.

אולם כאשר קראנו את המאמר נצטערנו צער רב, הן על תוכנו והן על צורתו. ולאחר מכן נתמלאנו דאגה גדולה מאוד.

מהדברים שכתב הרב מלמד בטורו עלול להיות מובן שאם הרב, אשר נחשב הן בציבור הדתי והן בציבור הכללי כרב "קיצוני" (עיין סירוב פקודה והמחיר ששילמה ישיבת הר ברכה על כך) וכמי שמכיר את הנוער הזה מקרוב, אומר כך – בוודאי שהוא צודק, ואין לבדוק אחר מסקנותיו. תוצאת דבריו, בפרפראזה כמובן, היא ככתוב בפרשת שמות: "לתת חרב בידם להרגנו".

הגבעות מאכלסות על פי דברי הרב במאמרו "אלפי יהודים". האם קביעתו שאנשי הגבעות "עלולים להגיע לרצח של שכן יהודי" היא דוגמה אופיינית המוכיחה את מסוכנותם של תושבי הגבעות? ושמא דוגמה זו ודוגמאות אחרות המובאות במאמר נשענות על היכרות עם גבעות בודדות, ואין בהן כדי ליצור הכללה גורפת ביחס לכל הגבעות?

לא זו אף זו – המאמר מנוסח באמירות מכלילות ובזעם כה רב, עד כי עולה ממנו המסקנה כי מדובר בציבור שרובו במקרה הטוב הוא "טוב בבסיסו", דהיינו כוונתו טובה אבל מעשיו אינם רצויים, ורק "יש שהם ממש צדיקים" – כלומר מקבלים "הכשר" מהרב.

נצטט חלק מהביטויים במאמרו של הרב: "מבזים ברֶשע", "שונאים את כל מי שעסק ועוסק", "טיפשות ושחצנות", "בזים לכל בני גילם", "חולקים על כל המתנחלים", "אין ה' בקרבם", "כמאה עד מאתיים עלולים להגיע לרצח של שכן יהודי", "ועוד כמה מאות... העיקר להפריע מעט לשיעור של הרב". אני אישית, אגב, לא פגשתי אף אחד כזה.

איננו מתיימרים להכיר את כל תושבי הגבעות, רחוק מכך. אבל ב"ה יש לנו שלושה ילדים נשואים שגרים בגבעות שונות מזה שנים רבות. בגבעות שאנחנו מכירים גדלות משפחות מבורכות ויראות שמיים. חלק מהתושבים לומדים תורה, חלק מתפרנסים מיגיע כפיהם, מטפלים בבני נוער שנשרו ממסגרות, ולפי מיטב ידיעתנו אף אחד מהתושבים אינו מתנהג "בפראות וברשע".

ההסתייגות במשפטים ספורים במאמר שמדובר במספר זעום, אינה משכנעת. מה שנותר בראש הוא העיקר: רשע, פראות, שנאה, שחצנות, רצח. איזו תחושה עולה בלב למקרא דברים קשים אלו?

ואנו אומרים: כשם שפרצופיהם שונים, דעותיהם שונות. כמובן שיש בהם קיצוניים, אבל גם אותם קיצוניים בבסיסם הם טובים. ועם רובם – גם אם לא נסכים עם דרכם, הרי כוונתם לשם שמיים. אף לנו, הבוגרים ה"נורמטיביים", יש מה ללמוד מהם, לשמוע מהם ולהשמיע להם.

שמעתי מאחד מיושבי הגבעות, שלומד חצי יום בחוות גלעד, חצי יום עובד לפרנסתו ובלילה גר בגבעה ומחזיק בשטח חיוני במסירות נפש, שלפני ימים מספר חיכה לטרמפ. סוף סוף, כשעצר לידו מאן דהוא מאנשי היישובים, הרי לא הייתה עצירתו אלא כדי לפתוח את החלון, לצעוק "רוצח" ולהמשיך בנסיעה. אוי מה היה לנו.

למסקנה, מאמר זה עלול להתיר את דמם של יושבי הגבעות:

מצד הערבים, שיידעו שאין גב לציבור הזה.

מצד שלטונות החוק – הם ייחשפו להתנכלויות כגורמי טרור, לחקירות מייגעות ומטרידות, וגם לדברים חמורים הרבה יותר.

מצד הציבור הרחב ואף מציבור המתיישבים שיוקיעו אותם, יתנגדו למעשיהם ויגרמו לנתק גדול ונורא מצידם.

חז"ל לימדונו: "חכמים היזהרו בדבריכם", וכל החכם יותר ודבריו נשמעים יותר, מוטלת עליו אחריות כבדה לכל מילה ומאמר שיוצאים מפיו.

הפתרון אינו "תהליך שיקומי", אינו ב"הענקת טיפול מערכתי", כפי שהרב מלמד מציע. הכיוון היותר נכון, יעיל ותפוקתי הוא כהצעת חתננו נ"י, המחנך הרב דוד בן נתן, שעל הרבנים (ובמיוחד אלו שזכו להיות תלמידיו של הרצי"ה) לערוך "מסע גבעות" בעקבות מסע המושבות של הרב זצ"ל. עליהם להיות מצוידים בלב שומע ומכיל ובסיר מרק חם.

"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה".