בדיוק כמו כולם
בדיוק כמו כולםצילום: פנימה

בזמן האחרון אני צופה בהרבה משחקי כדורסל. 

נא להוריד את הגבה שהורמה. זה התחביב החדש שלי, והוא מומלץ בחום לכל אחת ואחת מכן. במחצית הראשונה של המשחק הראשון הייתי די מאופקת, אבל במחצית השנייה כבר מצאתי את עצמי מריעה וקופצת בהתלהבות עם כל סל ומתאכזבת קשות על כל איבוד כדור, וכמובן - צועקת לשופט ולמאמן איך בדיוק כדאי לנהל את המשחק. מאז זה הפך למנהג כמעט קבוע, וכשמתאפשר לי אני הולכת לצפות במשחקים של הקבוצה שאני אוהדת. כבר יש לי חולצה ואני מזמרת את שירי האוהדים בזמני הפנוי. 

תאמינו לי, אין כמו משחק כדורסל טוב כדי לשחרר קצת אנרגיות ולהתעסק בבעיות של אחרים. אני יוצאת מהמשחק בתחושת ניקיון ושחרור פנימית, וזה הרבה יותר זול מפסיכולוג. בכל אופן, לאחד המשחקים הלכתי עם אחי הצעיר אלחנן. לאלחנן יש תסמונת דאון.

בכניסה לאולם נערך בידוק בטחוני ידני לכל אחד ואחת (לא להילחץ - גברים על ידי גברים ונשים על ידי נשים). כשהגיע תורו של אלחנן והוא כבר נעמד נרגש עם הידיים לצדדים, האחראי על המאבטחים אמר לבודק: "עזוב, אותו לא צריך לבדוק".

באותו רגע התכווץ לי הלב. אני בטוחה שהוא התכוון רק לטוב, אבל המשפט הזה שם חיץ בין אלחנן ובין השאר והשאיר אותו שונה. כאב לי שהוא לא נתן לו את החוויה הפשוטה של להיות כמו כולם.

באותו שבוע הלכתי לשמחה משפחתית.  שמחתי לפגוש שם אנשים ונשים שלא ראיתי הרבה זמן. גם הם ממש שמחו לראות אותי, התעניינו בשלומי ובשלום המוזיקה, התלהבו מכך שהם רואים פרסומים וסיפרו כמה נחת יש להם ממני - ולא שכחו ללטף את הגב וללחוש "בקרוב אצלך", "תבשרי לנו בשורות טובות", "אנחנו מתפללים". 

באותו רגע התכווץ לי הלב. אני יודעת שהם התכוונו לטוב, אבל המשפט הזה שם חיץ ביני ובינם והשאיר אותי שונה. למה הם לא מקבלים אותי כמו שאני, תהיתי ביני לבין עצמי. למה הם מאירים בי כל הזמן את החסר? אתן יודעות, זה לא פשוט ללכת לאירועים. גם ככה זה ראי למצב שלך, שכולם באים ביחד ואת באה עם הלבד, ואז את עוד צריכה להתמודד עם המבטים ועם הליטופים, ולפעמים אפילו לנחם את מי שמנסה לעודד אותך.

אצלנו בחבורה אומרים: "לא מספיק אני מתמודדת עם הרווקות, אני צריכה להתמודד גם עם זה?!".
אבל העניין הזה הוא לא רק של מי שלבד או ביחד, אלא של כל אחד שמתמודד עם משהו. כל אדם נושא עמו את ההתמודדות שלו בצורה שונה. לפעמים היא ניכרת, לפעמים היא נסתרת, אבל היא איתו בכל מקום שאליו הוא הולך.

לפעמים הוא רוצה קצת לשכוח ממנה. לצאת לאירוע, לשמחה של מישהו אחר, למסיבה, להיות מה שהוא באמת, אבל המבטים לא נותנים לו לשכוח אפילו לרגע. 

כשאחי אלחנן עושה שטויות אני אומרת לו: "זה שאתה עם תסמונת דאון – לא אומר שאתה גם מפגר". בשבילי הוא קודם כול אדם, ולמרות שהוא לא יודע לקרוא ולכתוב, הוא חכם ורגיש ומלא חוש הומור. "תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם". יש הרבה כוח בעיניים שלנו. הן כמו ראי לאדם שאנחנו מסתכלים עליו.

אם נראה את חסרונו, נפיל אותו אל החור שנפער בו. אבל אם נסתכל ונראה אותו כפי שהוא במעלתו, אולי נצליח להעלות אותו מהתהומות שהוא נמצא בהן. ואולי אולי נצליח, ולו להרף עין, להקל מעליו את משאו. לפני כמה שבועות לקחתי את אלחנן שוב למשחק. הפעם, לשמחתי, המאבטח בדק אותו עם כולם כמו שצריך. לשמחתי הגדולה יותר, כשהמאבטחת העבירה את ידה על הגב שלי היא לא לחשה "בקרוב אצלך".

פורסם ב"פנימה"

לרכישת מנוי