הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמדצילום: פלאש 90

בשר וחלב

אסרה התורה לבשל בשר עם חלב, שנאמר בפרשת השבוע, פרשת משפטים: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט). שלוש פעמים נזכר איסור זה בתורה, ללמדנו שיש שלושה חלקים באיסור: א) אסור לבשל בשר וחלב יחד. ב) אסור לאוכלם. ג) אסור ליהנות מהם (חולין קטו, ב).

איסור התורה הוא דווקא כאשר הבשר והחלב מתערבבים על ידי בישול, שהבישול מערבם היטב לעומק. אבל כאשר טעמי הבשר והחלב מתערבבים שלא על ידי בישול, כגון על ידי השרייה, אין באכילתם איסור תורה, אלא שחכמים אסרו לאוכלם (שו"ע יו"ד פז, א).

אכילת חלב אחר בשר

מכיוון שאסרו חכמים לאכול בשר עם חלב גם בלא שהתבשלו ביחד, אסרו חכמים לאכול חלב אחרי בשר, שמא משהו מהבשר או טעמו יישאר בפה, ונמצא אוכל בשר עם חלב.

מר עוקבא, שהיה אחד מגדולי האמוראים, היה אומר שבעניין זה הוא כ"חומץ בן יין": אביו היה מחמיר וממתין עשרים וארבע שעות בין אכילת הבשר לאכילת החלב, ואילו הוא עצמו מסתפק בהמתנה עד הסעודה הבאה בלבד (חולין קה, א).

נחלקו הראשונים בנוגע לדברי מר עוקבא. יש אומרים שמצד הדין מי שאחרי אכילת הבשר יקנח את פיו על ידי אכילת דבר אחר, וידיח אותו על ידי שתייה, יהיה מותר לו לאכול מיד חלב. מר עוקבא לא קינח את פיו והדיחו, ועל כן היה צריך להמתין עד הסעודה הבאה (בה"ג, רז"ה, ר"ת).

למעשה, אין מי שמקל כדעה זו, אלא נוהגים כדברי רובם המכריע של הראשונים שסברו שמנהג מר עוקבא הוא הדין המחייב, שכן משמע שלא נהג מנהג חסידות כאביו אלא הלך על פי הדין. ולכן כל האוכל בסעודה בשר אינו רשאי לאכול חלב עד הסעודה הבאה. אולם נחלקו הראשונים במשמעות הדבר, וממחלוקתם הסתעפו הבדלי המנהגים בין ספרד לאשכנז.

מנהג אשכנז

לדעת כמה מגדולי אשכנז הראשונים, מה שלמדנו מדברי מר עוקבא הוא שאסור לאכול באותה סעודה בשר וחלב, אבל אם יברך ברכת המזון, ינקה את השולחן, יקנח את הפה וידיחו, יהיה מותר לו לערוך מיד שולחן לסעודה חלבית, הואיל וזו סעודה אחרת (תוספות, ראבי"ה). ומכיוון שבספר הזוהר (ח"ב קכה, ב) מבואר שאין לאכול בשר וחלב בשעה אחת, מקפידים להמתין לפחות שעה בין אכילת הבשר לאכילת החלב. וכן נוהגים מקצת מיוצאי אשכנז (רמ"א פט, א; ש"ך ז).

מנהג ספרד ורוב הפוסקים

לדעת רוב הראשונים, מכיוון שזמן ההמתנה המקובל בין סעודה לסעודה היה כשש שעות, זו ההפסקה הנדרשת בין אכילת הבשר לאכילת החלב (רמב"ם, עיטור, רא"ש, רשב"א ור"ן). וכך נוהגים כל יוצאי ספרד, ורוב יוצאי אשכנז (שו"ע ורמ"א פט, א).

מנהג אשכנז בדורות האחרונים

למרות שבימי הראשונים המנהג הרווח באשכנז היה להמתין שעה אחת בין אכילת בשר לחלב, מכיוון שרוב הראשונים כתבו שיש להמתין שש שעות, נטו לפסיקה זו גם גדולי אשכנז בתחילת תקופת האחרונים. כפי שכתב הרמ"א: "והמנהג הפשוט במדינות אלו להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת, ואוכלין אחר כך גבינה... ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות".

יש משפחות במערב אירופה שקיבלו כעיקרון את דעת רוב הראשונים שיש להמתין בין בשר לחלב כשיעור שבין סעודה לסעודה, אלא שהואיל ומשך ההמתנה הקצר ביותר בין ארוחה לארוחה הוא כשלוש שעות, נהגו להמתין שלוש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב (עי' דרכי תשובה פט, ו).

ויש מגדולי האחרונים באשכנז שעוררו את הכול להמתין שש שעות אחר אכילת בשר, וכפי שכתב רבי שלמה לוריא, שכל "מי שיש בו ריח תורה" ראוי שיחמיר וינהג כך. דבריו הובאו בידי רבי שבתאי כהן בפירושו החשוב לשולחן ערוך (ש"ך פט, ח). לפני כמאה וחמישים שנה, כבר נעשה מנהג זה מחייב במזרח אירופה, עד שכתב בספר ערוך השולחן (פט, ז): "וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל להמתין שש שעות וחלילה לשנות ובזה נאמר פורץ גדר וגו'".

האם נכון לעודד את הנוהגים להמתין שעה או שלוש שעות להחמיר

הואיל ונכון לכבד מאוד את מנהגי ישראל שנוסדו על ידי גדולי תורה, אין לשכנע את מי שנהג במשפחתו להמתין שעה או שלוש שעות לשנות את מנהגו. במיוחד כאשר מדובר בהלכה שיסודה מדברי חכמים, שהרי הכלל הוא שבדרבנן הלכה כדברי המקל. ואפשר שגם אותם הרבנים שהמריצו את הכול לנהוג שש שעות, עשו זאת בקהילות שבהן כבר נהגו רבים להחמיר בזה, אבל בקהילות שהיה מקובל להפסיק שעה או שלוש שעות לא עודדו לעשות כך.

שש שעות מסיום הבשר לתחילת החלב

כפי שלמדנו, המנהג הרווח הוא להמתין שש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב. ההמתנה היא מסיום אכילת הבשר ועד תחילת אכילת החלב, אף אם מעת ברכת המזון ועד נטילת הידיים של הסעודה הבאה לא עברו שש שעות (דגול מרבבה פט, א).

שש שעות או יותר מחמש

יש סוברים שאין כוונת הראשונים להמתין שש שעות שלמות בדיוק, שכן לא היו בידם שעונים ומסתבר שלא חייבו לדקדק בכך, אלא כל שעברו יותר מחמש שעות, מכיוון שכבר נכנסו לשעה השישית מותר לאכול חלב (שיח נחום מו). ויש אומרים שלאחר יותר מחמש וחצי שעות, מכיוון שכבר עברה רוב השעה השישית, מותר לאכול חלב (עי' יבי"א ח"א יו"ד ד).

אולם לדעת רבים מהאחרונים, חובה לדקדק שיעברו שש שעות שלמות, וכן נפסק בשולחן ערוך (פט, א). וייתכן שמאז שהשעונים נעשו נפוצים וסדרים רבים נקבעים לפי שעה מדויקת, גם ההפרדה בין בשר לחלב צריכה להיעשות במדויק, ולכן שש השעות צריכות להיות שש שעות שלמות.

למעשה, לכתחילה יש להמתין שש שעות שלמות, ובשעת הצורך אפשר להקל אחרי חמש שעות וחצי, וכשהצורך גדול יותר אפשר להקל אחרי שיעברו יותר מחמש שעות, וכפי שנהגו בכמה ישיבות כדי לשמור על סדרי הלימוד.

הרוצה להקל לכתחילה אחרי יותר מחמש שעות, יש לו על מה לסמוך. המהדרים מחמירים להמתין תמיד שש שעות שלמות (וכן נוהגים במשפחת אבי מורי).

במצב של ספק אם עברו שש שעות מאז אכילת הבשר, גם המהדרים יכולים להקל ולאכול חלב.

אחר תבשיל בשרי

מי שאוכל תבשיל שהתבשל עם בשר, אף שלא אכל בשר ממש ולכן מעיקר הדין אינו צריך להמתין שש שעות, מכיוון שבמה שאכל היה ממש טעם בשר, המנהג להחמיר ולהמתין שש שעות עד אכילת חלב. לפיכך, מי שאוכל תפוחי אדמה שבושלו עם בשר, או מרק צח שבושל עם בשר, צריך להמתין שש שעות לאכילת חלב.

אחר חזקת בשרי

אמנם אם אכל מאכל שהוא "בחזקת בשרי" אבל אין בו טעם בשר, אף שאסור לאוכלו עם חלב, לאחר שיסיים את אכילתו יוכל לאכול מיד מאכלי חלב.

למשל, מי שאוכל סלטים שהוגשו בסעודה בשרית, ובאותם כלים שנטלו בשר נטלו גם מהסלטים, הסלטים נחשבים "בחזקת בשריים" כי אולי יש בהם מעט בשר או שמנונית בשר, ולכן אסור לאוכלם עם מאכלי חלב. אבל מכיוון שאין מרגישים בסלטים טעם בשר, אין צריך להמתין לאחר אכילתם שש שעות.

וכן האוכל במסעדה, שבאותם הכלים מגישים מאכלי בשר ומאכלי פרווה, אין לאכול שם את מאכלי הפרווה עם חלב, אבל אחרי אכילתם אינו צריך להמתין שש שעות.

ואפילו אם טיגנו בשר בשמן, ולאחר מכן טיגנו באותו שמן כדורי פלאפל, כל שאין מרגישים בהם טעם בשר אין צריך להמתין אחריהם שש שעות. זה הכלל: כל שאין מרגישים טעם בשר ברור במאכל, הוא "בחזקת בשרי" ואסור לאכול אותו עם חלב, אבל אין צריך להמתין אחריו.

וכן להפך, לאחר אכילת בשר מותר לאכול מאכל שהוא בחזקת חלבי, כל זמן שאין טעם החלב מורגש בו בבירור.

טעם חובת ההמתנה

שני הסברים עיקריים נאמרו בטעם חומרת ההמתנה בין אכילת בשר לחלב. א) טעם הבשר חזק ועלול להיות מורגש בפה עד שש שעות, ואולי הדבר מושפע גם מעיכולו שהוא ממושך יותר. ב) בדרך כלל הבשר קשה וחתיכות ממנו עלולות להיתקע בין השיניים, ואחר שש שעות הן כבר משתחררות או שטעמן מתפוגג ברוק הפה.

בשר בין השיניים אחרי שש שעות

מי שמצא אחרי שש השעות בשר בין שיניו, צריך להוציאו מפיו ולהדיח את פיו, ואחר כך יוכל לאכול מיד חלב (שו"ע ורמ"א פט, א). אבל בדיעבד, אם בלע את חתיכת הבשר שהייתה בין שיניו, מכיוון שטעמה כבר נחלש במשך הזמן ששהתה בפיו, ידיח את פיו ויוכל לאכול מיד חלב.

מי שמוצא חתיכת בשר בין שיניו בתוך שש שעות, יוציאה מפיו ואינו צריך להדיח את פיו, מפני שעד שיעברו שש שעות כבר יעבור טעמו של הבשר לגמרי.

לתגובות: [email protected]