"הרשות הפלשתינית הבינה שהתמיכה בטרור עולה לה בסוף מאות מיליוני דולרים". עו"ד דרשן-לייטנר
"הרשות הפלשתינית הבינה שהתמיכה בטרור עולה לה בסוף מאות מיליוני דולרים". עו"ד דרשן-לייטנרצילום: מרים צחי

זה קרה בחורף תשס"ב, בשיאה של האינתיפאדה השנייה. ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים צעדו ד"ר אלן באואר ובנו יהונתן, אז ילד בן שבע.

מחבל מתאבד, שלאחר מכן יתברר כי עבד במנגנוני הביטחון הפלשתיניים, הלך לקראתם, הביט בעיניו של יהונתן במבט חודר ופוצץ את עצמו. שלושה נרצחו בפיגוע ועשרות נפצעו, בהם ד"ר אלן שנפצע בינוני ובנו יהונתן שנפצע אנושות. הם פונו לבית החולים הדסה עין כרם, שם עבר יהונתן ניתוחים רבים במהלכם הוצאו מגופו עשרות ברגים, מסמרים, כדוריות וחלקי מתכת שנשא המחבל על גופו.

שלוש שנים אחרי כן, יהונתן ומשפחתו, יחד עם 10 משפחות נוספות בעלות אזרחות אמריקנית, הגישו באמצעות ארגון 'שורת הדין' תביעה לתשלום פיצויים בבית משפט בארה"ב, נגד הרשות הפלשתינית ואש"ף, בטענה כי הם אחראים לפיגוע. לא פחות מ‑11 שנים לקח לחבר מושבעים בבית משפט פדרלי בניו-יורק להרשיע את הרשות הפלשתינית ואש״ף. לפני כחודש הסאגה הגיעה לקיצה: חבר המושבעים הטיל על הרש"פ ואש"ף אחריות לפיגועים והורה להם לשלם לנפגעים סכום היסטורי של 655 מיליון דולר. "הרשות כמובן אינה מרוצה מפסק הדין והיא הגישה ערעור, אבל כבר נודע לנו שהיא נפגעה קשות מפסק הדין", אומרת עורכת הדין ניצנה דרשן-לייטנר, העומדת בראש ארגון 'שורת הדין'. "הרשות הפלשתינית הבינה לראשונה שהתמיכה שלה בטרור או בטרוריסטים - תמיכה שלפעמים מסתכמת בשקלים בודדים, מקום עבודה, משכורות, נשק או מחסה, עולה לה בסופו של יום במאות מיליוני דולרים".

מלחמת התשה בארגוני הטרור

כבר 14 שנים שעורכת הדין דרשן-לייטנר (42) עומדת בראש ארגון משפטי חובק עולם שנלחם בטרור לא בטנקים, רובים או מטוסי קרב, אלא עם נשק מסוג אחר – מלחמת התשה באמצעות שורת תביעות כספיות בבתי המשפט. בקרב ארגוני הטרור ומדינות תומכות טרור שמה כבר מוכר היטב. מאז שנולד ארגון 'שורת הדין' ב‑2002, נפסק במצטבר בתביעות שונות שהוגשו לבתי המשפט ברחבי העולם סכום כמעט דמיוני של 2 מיליארד דולר לטובת נפגעי הטרור. אמנם לא קל להוציא את הכספים מהארגונים הרצחניים או מהמדינות תומכות הטרור כדוגמת איראן, צפון קוריאה וסוריה, אך הארגון כבר הצליח לגבות כ‑200 מיליון דולרים ולהעבירם לנפגעי הטרור.

"הגשנו תביעה בבית משפט בארה"ב נגד איראן בגין כמה פיגועים מהאינתיפאדה הראשונה והשנייה וזכינו ב‑2004 ב‑270 מיליון דולר. כמובן שאיראן לא התייצבה לדיונים משום שהם אינם מכירים בבית המשפט האמריקאי", מספרת דרשן-לייטנר. "אבל אחרי שזכינו, לקחנו את פסק הדין הזה ופסקי דין נוספים שקיבלנו נגד איראן והלכנו לבית המשפט באיטליה להליך אכיפת פסק חוץ". הסכם אכיפת חוץ בין מדינות מאפשר לממש באיטליה פסק דין שניתן בבית משפט בארה"ב ולהפך. "קיבלנו מידע שלפיו יש לחברת הנפט הלאומית של איראן חשבון בנק באיטליה עם חצי מיליארד דולר. שכרנו עורך דין איטלקי וביקשנו לממש אכיפת פסק חוץ ובקשה לעיקול הכספים באופן מיידי, כי עד שתידון הבקשה מי יודע מה יקרה לכסף. ואכן בית המשפט הוציא צו מניעה זמני, עיקל את הכספים וקרא את שני הצדדים לדיון".

לדבריה, הייתה זו הפעם הראשונה שאיראן התייצבה בבית משפט. "זה מוכיח שכאשר זה מגיע לכיס, היא מתייצבת", אומרת דרשן-לייטנר בחיוך של מנצחת. אבל לא רק איראן התייצבה. בדיון נכחו נציגים מהוותיקן, נציגי חברת הנפט הלאומית של איראן, עורכי דין של בנקים רבים מאיטליה שהיו להם יחסי מסחר עם איראן, נציגי ממשלת איטליה ועוד. "הם טענו שאי אפשר לאכוף את פסק הדין נגד איראן, כי הכספים ששייכים לחברה הלאומית של איראן אינם הכספים של המדינה. אנחנו הבאנו מומחה לדין הבינלאומי שהסביר שבמשטרים טוטליטריים כמו איראן, אין הבדל בין הממשלה לבין החברה הלאומית שלה, ובית המשפט קיבל את הטענה הזאת. ואז הם העלו טענה חדשה", היא מוסיפה לספר, "עורכי הדין אמרו שאיראן לא קיבלה את כתב התביעה מבית המשפט הפדרלי כדין, ואת הטענה הזאת בית המשפט קיבל. לכן התבקשנו למסור מחדש את כתב התביעה, ובינתיים הוא מסיר את העיקול. לא חלפה שעה והכסף כבר לא היה שם. איראן העבירה את הכסף מהחשבון באיטליה לבנק בתאילנד".

ובינתיים בישראל, עקבה המועצה לביטחון לאומי אחר ההליך באיטליה. לאחר שזה הסתיים, זומנו חברי ארגון 'שורת הדין' למתן סקירה בפני המועצה. "'המהלך שעשיתם היה מדהים', אמרו לנו במועצה. 'איך מדהים? איבדנו את הכסף' ענינו, והם הסבירו שבעקבות ההליך איראן לא הפקידה יותר כספים באיטליה. נשאלנו האם אפשר לעשות זאת במדינות נוספות באירופה. כך בעצם נוצר הקשר עם היחידה שמופקדת על מימון טרור במועצה לביטחון לאומי. במקומות שהם הגיעו לקצה האפשרויות, הם מבקשים מאיתנו לפעול ואנחנו עושים את מה שאפשר".

מאז פועל ארגון 'שורת הדין' במקרים רבים במשותף עם המועצה. כך לדוגמה, לאחר שישראל גילתה שבנק קנדי שפועל בלבנון משמש מקור להעברת כספים של חיזבאללה, ניסתה ישראל להפעיל לחץ להפסיק את פעילותו של הבנק - כולל הפצצות של סניפים במלחמת לבנון השנייה, אך ללא הצלחה. כאן נכנסו לתמונה עורכי הדין של 'שורת הדין' שתבעו את הבנק והוא נאלץ לסגור את פעילותו בלבנון, ולימים אף נמכר לבנק הצרפתי סוסייטה ג'נרל.

לאחר משט המרמרה לעזה, שסיבך את ישראל בזירה הבינלאומית, פעלו ב'שורת הדין' כדי למנוע את המשט השני. במהלך מבריק שלחו עורכי הדין של הארגון מכתבים לחברות הביטוח הימי ודרשו מהן להסיר את הביטוח מהאניות, משום שאם לא, הן יהיו חשופות לתביעה במתן סיוע לטרור. התרגיל עבד. "במקרה של המשט זה בא ביוזמתנו, אבל מיד לאחר מכן זומנו לפגישה עם המודיעין של חיל הים ושאלו אותנו מה עוד אפשר לעשות".

ישראל מפנה עורף

היו מקרים של חוסר הסכמה ואינטרסים מנוגדים?

"כן. לישראל נודע לפני כעשור כי בנק אוף צ'יינה, שהיה אז בבעלות מלאה של הממשל הסיני, אחראי להעברות כספים לארגוני הטרור למימון פיגועים", מספרת דרשן-לייטנר על הסאגה המשפטית שכמעט סיבכה את ישראל מול הענק האסיאתי. בשיאה של האינתיפאדה השנייה פעלו בישראל במאמץ רחב היקף לסכל העברת כספי טרור לארגונים הפלשתיניים בשטחים. מודיעין שנאסף בישראל באותה תקופה העלה כי חלק ניכר מהכספים נשלחו מאיראן וממדינות במפרץ הפרסי לפעילי הטרור בישראל, במסווה של פעילות מטעם אגודות צדקה אסלאמיות או אנשי עסקים פרטיים. כך, בין 2003 ל‑2008 העבירו המפקדות של שני הארגונים בסוריה ובאיראן דרך חשבונות בבנק אוף צ'יינה, השייכים לפלשתינים שהתגוררו בסין, מיליוני דולרים לפעילי החמאס והג'יהאד ברצועת עזה וביהודה ושומרון.

"אחרי שממשלת ישראל פנתה בעצמה לסינים בדרכים חשאיות בדרישה לעצור את העברות הכספים ונענתה בשלילה, התבקשנו על ידה לתבוע את הבנק תוך התחייבות מצדה לסייע במתן ראיות ועדים למשפט", מגלה דרשן-לייטנר. "המדינה כמדינה לא יכולה לפעול נגד סין בהליכים משפטיים".

אך כשהוגשה התביעה לבית המשפט הפדרלי בארה"ב, הסינים לחצו על ישראל שיעצרו את ההליכים ויימנעו מלשלוח את העד המרכזי, שהיה יכול להפלילם. הלחץ נשא פרי והמועצה לביטחון לאומי הפרה את ההתחייבות ל'שורת הדין' ולא אישרה לעד לנסוע למשפט. "זה היה אחד התנאים שלנו להגשת התביעה", מבהירה דרשן-לייטנר. "אי אפשר להגיש סתם תביעה חסרת בסיס לבית המשפט הפדרלי. זו הייתה הפרת התחייבות שלטונית, ואפילו עילה לפנות לבית המשפט ולתבוע את מדינת ישראל".

אז המדינה זרקה אתכם ואמרה לכם "תתמודדו לבד"?

"ביקשו מאיתנו לעצור את התביעה", היא מודה. אבל מבחינתה זאת לא הייתה אפשרות. "אני לא יכולה לעצור תביעה של 150 קורבנות טרור שמיוצגים בבתי משפט פדרליים בארה"ב ולהגיד להם: 'חבר'ה, אנחנו לא ממשיכים יותר', ולהגיד לשופטים: 'מדינת ישראל ביקשה שנעצור הכול'. איך זה נראה? שהגשתי את התביעה מטעם ממשלת ישראל? מה אנחנו, סוכנים זרים? אנחנו פועלים בבתי משפט של ערכאות זרות, במדינה זרה, מטעם ממשלת ישראל? אנחנו עוסקים בריגול? אנחנו עורכי דין שמייצגים קורבנות טרור, ובאנו להביא את תביעתנו בפני ערכאה מתאימה כי רבים מהם היו אזרחי ארה"ב ולכן יש סמכות לבית המשפט לדון בתיק. לא עושים חוכא ואיטלולא מבית המשפט האמריקאי. במקרים כאלה, עם כל הכבוד למדינת ישראל, חובת הנאמנות בראש ובראשונה היא לקליינטים, לכן זה בסדר גמור וכשיש אפשרות אז פועלים יחד".

ואיך ההליך הסתיים בסופו של דבר?

"בסופו של דבר הסתיים ההליך", היא אומרת ופניה חתומות.

בהפי אנד?

"אני לא יכולה לתת פרטים על כך", היא מבהירה. "מדינת ישראל הבינה שיש הפרת התחייבות שלטונית כלפינו וכלפי קורבנות הטרור. מאידך היא נתנה לממשלת סין התחייבות שלא לשתף פעולה עם התביעה, ולכן היה צריך למצוא פתרון לפלונטר הזה. לאחר זמן ארוך הסתיימו ההליכים", היא אומרת, וניכר שמבחינתה היא כבר אמרה יותר מדי.

כשאני שואל אותה האם לאחר שהסתיים המשפט היא מורשית להיכנס לסין, היא פורצת בצחוק. "אחד הדברים שעמדתי עליהם כאשר סיימנו את ההליכים המשפטיים, הוא שיתאפשר לי להיכנס לסין. אם אתה שואל אותי האם אשים את נפשי בכפי, אלך לשם ואנסה לראות האם הסינים עומדים בהתחייבות שלהם, אני לא יודעת. הם אמרו שכן, אבל מי יודע. על מי אסמוך שישחרר אותי, על נתניהו?".

"את אישה, בית המשפט לא יכעס עלייך"

ניצנה דרשן-לייטנר (42) נולדה בישראל, בת שנייה מתוך ארבעה ילדים. הוריה עלו מאיראן בשנות החמישים והשתכנו בפתח תקווה - שם הם מתגוררים עד היום. אביה מורה ללשון והאם תופרת ומעצבת אופנה. היא בוגרת תואר ראשון במשפטים מטעם אוניברסיטת בר-אילן ותואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת מנצ'סטר. את אביאל, בעלה לעתיד - כיום משפטן ויועץ משפטי חיצוני של ארגון 'שורת הדין', הכירה במהלך לימודי המשפטים באוניברסיטה, והשניים נישאו תוך כדי הלימודים. לבני הזוג שישה ילדים, ביניהם שלישייה, והם מתגוררים במודיעין.

את פעילותה כמשפטנית בתחום זכויות אדם החלה זמן רב קודם להקמת הארגון. כעורכת דין צעירה, דרשן-לייטנר אהבה לקחת על עצמה תיקי פרו בונו ("לטובת הציבור") מאתגרים. בין היתר ייצגה רקדנית שתבעה את שגריר מצרים בישראל מוחמד בסיוני בגין אונס - תיק שלדבריה נחשב להחמצה הגדולה ביותר שלה, משום שלא היה בידיה הסכום הנדרש כדי לערער לעליון. אחריו הבינה שעליה להשקיע בהקמת ארגון שידאג שזה לא יקרה שוב.

במהלך לימודי המשפטים שלה בתחילת שנות ה‑90, החלו להירקם הסכמי אוסלו. כאשר הוזמנו רבי המרצחים ראשי אש"ף לישראל לחתום על ההסכם ברצועת עזה – אז בשליטת ישראל, החליטה עו"ד לייטנר יחד עם כמה חברים לספסל הלימודים, להגיש עתירה לבג"ץ נגד החלטת הממשלה.

"בין המוזמנים היה אבו עבאס, המייסד והמנהיג של ארגון הטרור הפלשתיני 'החזית לשחרור פלשתין'. הוא תכנן את חטיפת האנייה 'אקילה לאורו' ב‑1985, שבה נרצח היהודי האמריקאי לאון קלינגהופר על דופן האנייה. החלטנו שאנחנו מגישים בג"ץ נגד ההחלטה, כי אמרנו שלא ייתכן שהוא יגיע לארץ", נזכרת דרשן-לייטנר. "היינו אז סטודנטים ויכולנו לכתוב את העתירה בעצמנו. אבל מי יטען אותה בפני בית המשפט? אז החלטנו שאנחנו הופכים לעותרים בעצמנו. ואז עלתה השאלה מי יטען בפני השופטים, ולבסוף החלטנו שאני אטען בפניהם. 'את אישה', כולם אמרו לי, 'ואם בית המשפט ירצה לדחות את העתירה - הוא לא יכעס עלייך ולא יצעק. ואם הוא ידחה את העתירה, הוא גם לא ייתן לך קנס וצו להוצאות, כי את אישה', וכך היה". היא מציינת ופורצת בצחוק.

"בית המשפט בצורה מאוד מנומסת אמר לי: 'גברת לייטנר, אנחנו מציעים לך לדחות את העתירה'. ואני חזרתי והתעקשתי ואמרתי שדמו של קלינגהופר זועק מן האדמה, ולכן אין לי זכות לבטל את העתירה. שבועיים לאחר מכן ניתנה התשובה: זו החלטת ממשלה ואי אפשר להתערב בה, ובנסיבות העניין לא יינתן צו להוצאות בית משפט", היא אומרת בחיוך של מנצחת.

כך הפכה שנים אחדות לאחר מכן להיות הפנים של העמותה שהקימה. "היום יש לנו ב'שורת הדין' כעשרה עורכי דין במשרה מלאה במשרדים שלנו בישראל, בקנדה ובאוסטרליה, ויש עוד עורכי דין מכל העולם שאנחנו מפעילים כשצריך".

לפני ארבע שנים זכתה דרשן-לייטנר להיכלל ברשימת הנשים המשפיעות ביותר בישראל של עיתון גלובס, ובשנה שעברה נכללה ברשימת 50 הנשים היהודיות המשפיעות בעולם על פי הג'רוזלם פוסט. בנוסף לכך, זכתה ב‑2012 בפרס מוסקוביץ' לציונות על פעילותה, שכוללת פגישות עם משפחות שכולות, גיוס כספים לעמותה ונסיעות תכופות ברחבי העולם. אל הריאיון, שמתקיים בלובי של מלון בירושלים, היא מגיעה יומיים לאחר שחזרה מעוד נסיעה ארוכה. "רק עכשיו חזרתי מארה"ב. אני פעם בחודש בנסיעות ארוכות לארה"ב, מקסיקו, פנמה, קנדה, דרום אפריקה ועוד. זה מאוד קשה", היא נאנחת.

איך הילדים מסתדרים כל כך הרבה בלי אמא?

"זה נורא. מאוד קשה. לכל הילדים, מהגדול עד הקטנה במיוחד". את הנסיעות עושה ניצנה עם בן זוגה אביאל, כשהילדים נותרים בבית. "יוצא שאני הרבה אימא סקייפ, ואני מנסה לפצות אותם עם מתנות שאני קונה. אבל זה לא באמת. בהתחלה כשהם היו קטנים הייתי לוקחת אותם איתי, וכשנאלצתי לנסוע למשך כמעט חודש לקחתי אותם יחד עם אמא שלי. אבל היום אמא שלי שומרת עליהם בבית. רק בזכות הוריי לא נאלצתי לבחור בין קריירה למשפחה", היא מוסיפה כשחיוך מנוחם על פניה, "הם תמיד שם, בכל שעה ובכל מצב".

גם פייסבוק על הכוונת

גל הטרור הנוכחי שאינו פוסק לרגע הביא את 'שורת הדין' לפעול גם נגד הרשת החברתית פייסבוק, שמסייעת בליבוי השנאה וההסתה נגד ישראל. כדי להוכיח זאת, פתח הארגון לפני כחודש שני עמודי פייסבוק פיקטיביים זהים בתוכנם, כשהאחד מסית נגד פלשתינים והשני מסית נגד יהודים וישראלים. לאחר יומיים של העלאות חומרי הסתה זהים, דיווח הארגון לפייסבוק בדיווחים זהים נגד שני העמודים. למרבה ההפתעה, או שלא, נסגר רק העמוד שמסית נגד הפלשתינים, בטענה שהוא מפר את הסטנדרטים הקהילתיים של פייסבוק. לעומתו, העמוד שהסית נגד ישראל נותר פתוח, ובעיני פייסבוק הוא אינו מפר שום חוק קהילתי של החברה.

איך הגיבו בפייסבוק למהלך שעשיתם?

"פייסבוק השיבו לתביעה וביקשו דחייה על הסף בטענה שהם מוגנים לפי חוק בארה"ב, שמעניק חסינות כמעט מוחלטת לתוכן המפורסם בכל רשתות התקשורת האלקטרונית. הקונגרס האמריקאי לא רצה להגביל את השרתים ואת הרשתות החברתיות. כי אם הוא כן היה מגביל, תוכן פוגעני היה חושף אותו ואת המפרסם לתביעה, וזה טירוף. כי אין שליטה לכאורה על מה שנעשה ברשתות החברתיות".

ובמקרה הזה לדעתך זה שונה?

"כן, זה שונה. בהחלט", היא קובעת. "קודם כול, גם לחופש הביטוי יש גבול. אי אפשר להעלות דברי הסתה שמובילים לרצח. בנוסף לכך, פייסבוק זה לא לוח מודעות. פייסבוק עושה פעילות שמקשרת בין אנשים - פעילות שמקשרת בין אלה שקוראים להסתה ובין אלה שמוכנים לשמוע ולקום ולעשות מעשה".

לדבריה, כשפייסבוק לא רוצה שדברים יפורסמו, היא יודעת כיצד למנוע זאת ומתערבת בתוכן. "אי אפשר להעלות לפייסבוק פורנוגרפיה. אם עולה תוכן כזה, הוא מיד יורד. כי יש דברים שהם לא מוכנים שיעלו. ובנוסף לכך, במדינות כמו טורקיה וסין אי אפשר להעלות פוסטים נגד המשטר. איך? הנה אפשר. הטכנולוגיה קיימת. אז אם יש מקומות שבהם כן מתערבים וכן יכולים, אז למה שלא יעשו את זה פה?".

"זאת סכנה בממדים כל כך עצומים, שהיום זה באמת מהווה איום קיומי", היא מוסיפה. "הרי עד פייסבוק, כשבן אדם רצה להסית לרצח, הוא היה עושה את זה במסגדים, בכיכר העיר ובטלוויזיה, ולכן הקהל שלו היה מוגבל. כמה יש במסגדים, 300 איש? כיכר העיר אולי 1,000, ובטלוויזיה 50 אלף. ברשתות החברתיות יש מיליונים. זאת הסכנה במדיה החברתית. הטענה שלנו היא שפייסבוק זו מדיה חברתית ויש לה מחויבות חברתית. זה לא עסק שיכול להרוויח מיליארדים מפרסום בזכות מיליארד וחצי משתמשים, ולהתעלם מהרצח והאלימות שהוא מפיץ".

ובכל זאת, איך רק העמוד המסית נגד הפלשתינים נמחק?

"כשנשלח דיווח לפייסבוק, זה מגיע למרכז של פייסבוק באירלנד. יושבים שם כנראה אנשים שאינם בהכרח אוהבי ישראל. ובנוסף לכך", מבהירה עו"ד לייטנר את האבסורד הכי גדול: "הפוסטים המסיתים שרובם כתובים בערבית, נבדקים על ידי ערבים דוברי ערבית. מה אתה מצפה שיקרה?".

כמה את עושה את עבודתך מתוך ציונות, וכמה כי זה פשוט כיף יותר מסתם עריכת דין?

"קשה לומר, משום שברור שהדברים הללו נעשים ממניעים ציוניים. אכפת לי", היא מבהירה. "ההקרבה כאן היא עצומה. היא קודם כול המרחק מהילדים, שעות העבודה המטורפות, אירוח של משלחות, סמינריונים והיעדרות ארוכה מהבית. זה כמו חרב בלב. הייתי רוצה אולי להיכנס לסין, לבקר בטורקיה ובעוד כמה מדינות, אבל אני יודעת שאני לא אעשה את זה מחשש שאיעצר".

"האם אני גם נהנית מזה? בוודאי שכן!", מוסיפה דרשן-לייטנר מיד. "אין סיכוי שאוותר על הכול ואלך לפרקטיקה רגילה של עריכת דין. מה אעשה? מקרקעין, נזיקין, פלילי, דיני משפחה? זה שעמום. במסגרת הפעילות שלנו אני חווה אתגרים אינטלקטואליים ממדרגה ראשונה, שאני לא יכולה להיתקל בהם בשום מקום אחר. אני נפגשת על בסיס חודשי עם האנשים שמנהלים את העולם: חברי קונגרס, סנאטורים, מנהיגים יהודים ונוצרים, ותורמי 'שורת הדין' שנמצאים ברשימת ה‑400 של פורבס - האנשים שמנהלים את העולם", היא מוסיפה בחיוך.

"להכריז על מצב חירום"

לקראת החלק האחרון של הריאיון, אנחנו מדברים על הטרור המשתולל ברחובות ועל מה היא מציעה. קולה, שהיה שליו עד לאותו רגע, משתנה באחת. נראה שאני נוגע בנקודה רגישה למי שכביכול כבר שמעה הכול מנפגעי הטרור וחוותה איתם רגעים לא פשוטים של שמחה ועצב כאחד.

"אני אגיד לך ממה אני מאוכזבת", היא פותחת. "אני מאוכזבת שנערה צעירה כמו שלומית קריגמן ז"ל ועוד 30 ישראלים צריכים להקריב את חייהם בגלל אוזלת ידה של המדינה. זה חורה וכואב לי. אי אפשר שהמדינה תשב בחיבוק ידיים ולא תעשה דבר. עליה למצוא פתרון לשטחים, או לפיגועים עצמם. אתם חושבים שהריסת בתים תעזור? תהרסו בתים. אל תחכו שנה עד שתתקבל חוות הדעת", היא קובלת.

אולי זה לוקח קצת יותר זמן, אבל המדינה פועלת בנושא והורסת בתים של מחבלים. לא?

"מה זה זמן?" היא מרימה את קולה בכאב. "אנשים משלמים בחייהם. כל יום יש מעשי רצח, למי יש זמן? מה, אנחנו חיים באיסלנד? אנחנו חיים במזרח התיכון. כמה זמן צריך עד שחוות הדעת המשפטית תגיע? הרי הריסת בתים תקבל גינוי בכל מקרה, אז למה מחכים פה? ואני אומרת את זה כמשפטנית".

אז מה הפתרון בעינייך?

"מדינת ישראל צריכה להכריז על עצמה במצב חירום, ובמצב חירום מדינת ישראל יכולה לעשות הכול. יכולה להרוס בתים, לגרש משפחות מחבלים, להחרים רכוש, לעשות הכול. חסרים כלים להתמודד עם טרור בודדים?".

אבל בשבוע שעבר משפחות שכולות ביקשו לגרש את בני משפחות המחבלים, ובפרקליטות הצבאית טוענים שאי אפשר לעשות זאת. הם צודקים?

"מדינת ישראל החליטה שיש לה סמכות לגרש מחבלים והיא חוקקה למען זה חוק. אבל כשהיא באה לפרש את החוק, היא אמרה שהיא יכולה לעשות את זה רק ממניעים מניעתיים - דהיינו רק אם מדובר בפצצה מתקתקת. אז שישנו את הפרשנות - זה לא החוק, זאת הפרשנות. גם לפי אמנת ז'נבה, הכובש יכול לגרש נכבש לצורכי ביטחון - אמר ולא יסף. מדינת ישראל יכולה לפרש את צורכי הביטחון גם כן כהרתעה, ולגרש את משפחות המחבלים".