התלונה נגדה הייתה יכולה להפוך לתיק המכונן של הנציבות. רות דוד
התלונה נגדה הייתה יכולה להפוך לתיק המכונן של הנציבות. רות דודצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

נציבות הביקורת על התביעה (נבת"ם), שפרקליטות המדינה עושה בימים אלו כל מאמץ כדי לקבור אותה קבורת חמור, פרסמה השבוע את הדו"ח השנתי שלה.

התלונות הפרטניות המוצדקות שמונה הדו"ח, כמו גם הכשלים המערכתיים שבהם טיפלה השנה הנציבות, מבהירים פעם נוספת את הצורך להרחיב את סמכויותיו של הגוף הזה.

תלונה מוצדקת שכזו הייתה למשל של אדם ששכנו בנה בלי היתר. הוא הגיש נגדו תלונה ותבע אותו בתביעה אזרחית, אך גילה שהתובע העירוני משתף פעולה באופן מחשיד עם השכן ועם עורך דינו, ומכשיל הן את ההליך הפלילי והן את התביעה האזרחית.

השכן זוכה בסופו של דבר על ידי בית המשפט, והאיש טען כי הזיכוי הוא תוצאה של כתב אישום רשלני במיוחד שהגיש התובע העירוני. העניין היה יכול להיראות כטענות שבכל יום, אלא שהנציבות מצאה כי בשעה שהתובע העירוני ניהל נגד השכן את התיק הפלילי הכושל, הוא סייע לו ולעורך הדין שלו להתגונן בפני התביעה האזרחית. התובע העירוני מסר למשל תצהיר לטובתו של השכן, כאשר עורך הדין של השכן מאמת את חתימתו, והוא עצמו אימת בחתימתו תצהיר של עד אחר שהעיד לטובת השכן. הוא עשה זאת עם החותמת הרשמית שלו כתובע עירוני, וכשהנציבות דרשה ממנו לתת הסברים להתנהלות החשודה הוא לא טרח להגיב גם כשפנו אליו פעמיים ושלוש.

לו היה לנציבות מעמד בחוק בדומה לזה של המחלקה לחקירות שוטרים, או לחילופין לזה של מבקר המדינה, היא הייתה יכולה לרדת לחקרו של המקרה בעל הניחוח הפלילי, ולא להסתפק בקביעה כי התלונה של האזרח מוצדקת.

אבל הסיפור המרתק של הדו"ח הוא דווקא זה שמובלע באחת הדוגמאות לתיקים שנסגרו בלי שהנציבות מיצתה את הבדיקה. ביולי 2014, מספר הדו"ח, התקבלה תלונה בגין חשד לקיום קשרים לא כשרים בין עו"ד רות דוד לעו"ד רונאל פישר, בתקופה שרות דוד כיהנה כפרקליטת מחוז תל אביב. היה זה כשנה לפני שפרשת פישר התפוצצה. בירור היה יכול לגלות כבר אז הרבה על מעלליה של הפרקליטה הבכירה ולהפוך לתיק המכונן של הנציבות החדשה.

נבת"ם פנתה אז אל פרקליטות המחוז במכתב שבו צוין שבטרם תיבדק השאלה אם לערוך בדיקה יזומה של התנהלות הפרקליטות בהקשר זה, מתבקשת פרקליטות המחוז להעמיד לעיון הנציבות את כל התיקים שבהם שימש פישר כסנגור ושהיו בטיפולה של דוד בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה.

בחודש שלאחר מכן התקבל מהפרקליטות מענה עם נתונים חלקיים, ובו הוזכרו ארבעה תיקים שבהם ייצג עו"ד פישר נאשמים או חשודים. הנציבות דרשה להעביר אליה את התיקים במלואם כדי לבחון את הטענות. אך רק בסוף דצמבר 2014, לאחר המתנה של שלושה וחצי חודשים ותזכורת אחת, התקבל מפרקליט המחוז מענה ובו צוין כי "נוכח הדיונים המתקיימים בימים אלה, בכל הנוגע להעברת מידע שמקורו בעיון בתיקי הפרקליטות, מקום בו מדובר בתלונה פרטנית, אבקש ­ על דעת פרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן ­ כי המענה יידחה לעת הזו, עד שיושג סיכום בנושא זה". או במילים אחרות: הפרקליטות, אז כמו היום, עשתה הכול כדי לא לשתף פעולה ולהכשיל את הביקורת.

אנשי הנציבות לא הרפו ושלחו כמה תזכורות בהתכתבות אימיילים עם לשכת פרקליט המדינה, אבל גם משם זכו להתעלמות בפועל. שום תשובה ממשית לא התקבלה במשך חודשים ארוכים. במאי 2015, באיחור של כמעט שנה, התקשרה לפתע מזכירתו של פרקליט המחוז ועדכנה לראשונה שהתיקים ממתינים זה תקופה בלשכתו לעיון הנציבות. בהמשך התקשר גם פרקליט המחוז עצמו ומסר שהתיקים נמצאים בלשכתו ועקב תקלה בפרקליטות לא הודיעו על כך לנציבות. עד מהרה נודע מדוע בפרקליטות מחוז תל אביב החליטו לפתע לשתף פעולה. באותו יום נעצרה דוד על ידי משטרת ישראל. בשל חקירת המשטרה נאלצה הנציבות למשוך את ידיה מהפרשה.

חוק מיותר

מה מסוכן יותר: חברי כנסת שדעותיהם מסכנות את הדמוקרטיה או חוק שמסכן אותה? העילות שמונה הצעת החוק שמקדם ראש הממשלה להדחת חברי כנסת מכהנים הן תמיכה באויב או בארגון טרור, הסתה לאלימות או לגזענות או אי הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. השתיים האחרונות מעורפלות דיין כדי שפוליטיקאים מכל קצות הקשת יפתחו חדשות לבקרים בהליכי הדחה עקרים נגד חברי כנסת המייצגים דעות שאינן קונצנזואליות בחברה הישראלית. הערעור המתמיד שייצור החוק על זכותן של קבוצות שונות להשתתף במשחק הדמוקרטי, עלול לשחוק את הדמוקרטיה הישראלית יותר מכל חבר כנסת שמדבריו או ממעשיו ישתמע שהוא אינו תומך בה. העילה ההגיונית היחידה להדיח חבר כנסת מכהן היא בגידה במדינה. לא במובן המטאפורי של המושג, אלא לאחר שהורשע בבית משפט. במקרה כזה, כבר היום קובע החוק כי הוא יישלח לשנים ארוכות אל מאחורי סורג ובריח.

החוק, אם כן, הוא מסוכן ומיותר. הוא עונה בעיקר על חוסר האונים של נבחרי הציבור היהודים אל מול התמיכה ההולכת ומוחצנת באויבי המדינה של חברי הכנסת הערבים. והוא נענה לשקר שהציבור היהודי כל כך אוהב לספר לעצמו ­ שחברי הכנסת הערבים הם קיצונים שלא מייצגים נאמנה את הציבור ששלח אותם לכנסת. האמת הפשוטה היא שמי שיפטר חבר כנסת ערבי אחד, יקבל תחתיו חבר כנסת ערבי אחר. שגם הוא, כמה מאכזב, עוין את המדינה היהודית.

איום בהר הוליד עכבר

יום אחרי תשעה באב האחרון נגרר אחד מפעילי הר הבית אל מחוץ להר אחרי שהעז וקרא קריאת שמע במקום. שני שוטרים הובילו אותו מההר דרך רחוב השלשלת בואכה תחנת ציון. בעוד השוטרים מובילים את היהודי, ניגש אליו ערבי ומול אנשי החוק איים עליו ברצח. איום ברצח לרגלי ההר כנראה אינו חמור כמו קריאת שמע על ההר עצמו, על כן הניחו השוטרים לערבי והמשיכו להוביל את היהודי.

כעבור יומיים שיגר סנגורו של היהודי, עו"ד מנשה יאדו שנשכר על ידי 'חננו', מכתב אל תחנת דוד. הוא מחה על חוסר המעש של השוטרים אל מול האיום שהושמע. עורך הדין הזכיר את ניסיון ההתנקשות בחייו של יהודה גליק, את מקרי האלימות הרבים נגד יהודים ברחוב השלשלת המוביל אל ההר, ואת קיומן של מצלמות אבטחה החולשות על כל פינה באזור. בעזרתן, כתב עו"ד יאדו, יוכלו השוטרים לאתר בנקל את האיש שאיים ברצח.

עברו שבועיים ועו"ד יאדו ניסה לברר מדוע אינו מקבל מענה. התברר כי בתחנת דוד מקפידים על קלה כבחמורה, ולמכתב שכתב לא צורף ייפוי כוח של אותו יהודי המסמיך אותו לכתוב בשמו. אשר על כן שב עו"ד יאדו, ושלח את המכתב עם ייפוי כוח מתאים. אחרי כל זאת ובתוספת שיחת טלפון עם קצין החקירות של התחנה, הוסכם כי בתוך כמה ימים יגיע היהודי למסור עדות. כשהגיע, ניסה החוקר להמעיט בחומרת האירוע ובפיו נימוק מנצח: הנה עבר חודש תמים מאז האיום והוא טרם נרצח.

עו"ד יאדו שלח מכתב נוסף, וקצין החקירות מיהר להרגיע שהעניין נמצא בחקירה. חלפו עוד שלושה חודשים, חצי שנה מאז האיוּם, והיהודי שוב הוזמן כדי לזהות את הערבי המאיים בסרטוני האבטחה. אלא שסרטוני האבטחה שהוצגו לו היו ממעצרו על הר הבית, והאיום היה ברחוב שמחוץ להר. החוקר התנצל וביקש להמתין עד שישלוף ממאגר הסרטונים את אלו שצולמו ברחוב השלשלת. הוא שב בידיים ריקות וסיפר כי הסרטונים המצולמים בעיר העתיקה נמחקים תמיד מקץ שישה חודשים. ושישה חודשים הרי עברו זה עתה.

לבקשת היהודי המאוים לא חשפנו את שמו. הוא עדיין חושש. עו"ד יאדו העביר לפני ימים אחדים לנציבות תלונות הציבור של משטרת ישראל תלונה על התנהלות תחנת דוד.

חתונה בכאילו

שופטת בית משפט השלום בירושלים מרים קסלסי הפגינה חוסר אמון למשמע עדותה של צעירה חרדית שביקשה לדחות תביעה שהוגשה נגדה על הפרת נישואין. הצעירה טענה כי מעולם לא הסכימה להתחתן עם התובע, חרדי תושב ירושלים. כמובן שבעידן הדיגיטלי קשה להתכחש לדברים מעין אלו, אשר מתועדים מטבע העניין בהודעות סמס ווטסאפ נרגשות. אבל היו גם הזמנת אולם ששני הצדדים חתומים עליה, הזמנות שהוציאה הכלה לחתונה (בנוסח הזרם שממנו היא מגיעה), הוצאת תעודת רווקות, פנייה אל רב מחתן, קנייה משותפת של ריהוט ומוצרי חשמל, בדיקת התאמה גנטית וחתימה על חוזה שכירות של דירה משותפת. כל אלה בהחלט העידו כי הבחור היה יכול להבין שמדובר בחתונה מתקרבת.

השופטת אישרה לחתן פיצוי על כל ההוצאות שנגרמו, למעט כששת אלפים שקלים שהוא דרש תמורת נסיעה לחו"ל בסמוך לביטול החתונה. להתכנס בעלבונו, כתבה השופטת, הוא יכול גם בארץ.