שיתוף בזוגיות
שיתוף בזוגיותצילום: מנדי הכטמן

בעקבות המאמר "הסוד של הזוגות המצליחים", קיבלתי מספר תגובות שהביעו את אותו כאב:

"הזוגיות חשובה רק לי! לבן הזוג שלי לא ממש אכפת, אז מה זה עוזר אם רק אני מסורה ואכפתית למה שקורה? בסוף של דבר אני מוצאת את עצמי לבד...".

מה באמת עושים במצב שבו רק צד אחד, האישה או הגבר, מרגישים שאכפת להם מהצלחת הזוגית, ואילו הצד השני מתנהג כאילו לא ממש אכפת לו?

***

לפני שניגש למה עושים, ברור ומובן, שזוהי מציאות מתסכלת ולא פשוטה. כאשר אנו חשים רצון ומוטיבציה להשקיע, ובכל פעם נתקלים בתחושת דחייה, או בחוויה של חוסר רצון מבת או בן הזוג, זה לא קל. ולרוב גם פוגע.

אך יש דרך להתמודד גם עם הקושי המתואר. אמנם דרך לא קלה, הדורשת עבודה פנימית, ומוכנות לשינוי, אך מתוך ניסיוני, פעמים רבות זה אכן משפיע ומביא להצלחה.

ראשית, חשוב לברר מדוע בן או בת הזוג אינם משתפים פעולה. האם 'סתם' כי לא אכפת להם? או שיש משהו שמציק להם? אולי הם פגועים או חשים חסרי אמון? הבנה זו הינה עיקרית מאוד, על מנת שנוכל לעורר את הרצון לשיתוף פעולה בדרך הנכונה.

במקביל לבירור, וכשלב ראשוני אתאר מה לא כדאי לעשות:

לא לביקורת והאשמה -  "לא אכפת לך בכלל", "אתה מרוכז בעצמך", "תראי איך הזוגיות מדרדרת בגללך" וכדומה. אלו הם משפטים שמתארים כאב או תסכול, אך הם אינם מועילים ביצירת רצון או שיתוף פעולה, לרוב הם יוצרים ריחוק ומחלישים את החשק.

לא ללחוץ - "מתי כבר תעשה לי הפתעה?", "אולי כבר תשתנה ותשקיע", "יאללה תתעוררי, תעשי גם את משהו" וכדומה. תחושת הלחץ כמו הביקורת, משדרות חוסר אמון ולרוב לא יצליחו לעורר מוטיבציה אמתית.

אז מה כן?

יצירת דימוי עצמי חיובי וחדש

אספר לכם סיפור. לפני זמן מה הגיעה אלי אישה ליעוץ זוגי, ללא בעלה. אחד הקשיים שתיארה התבטאו בחוסר שיתוף פעולה של בעלה בטיפול בילדים. מהר מאוד שמנו לב שאותו אישה מרבה לבקר את בעלה בעניין, ולהטיח בפניו על כך שהוא אינו עוזר לה.

מתוך השיחות ביננו עלתה הבנה המרכזית כי במו ידיה, ובלי להתכוון כמובן, היא יצרה לבעלה תדמית של 'בעל שלא עוזר'. הביקורת, ההטחות והכעס עיצבו את הדימוי העצמי השלילי. וכך אכן היה. באופן טבעי, אצל בן זוגה, שידע שזוהי התפיסה של אשתו כלפיו, לא התעורר שום רצון לעשות שינוי או לסייע. 'בין כה וכה, כך היא חושבת עלי'. וממילא הרעיון המרכזי בעבודתי עם האישה היה לשנות את אותו הדימוי. ליצור אצל בעלה תחושה אחרת. להחליף גישה ויחס כלפי בעלה.

למשל, כשבן זוגה כן מסייע, לתת לו התחושה שזה הוא באמת. ושהיא מעריכה. וכשהיא צריכה את עזרתו לומר: "העזרה שלך כל כך חשובה עבורי". ולא: "אתה אף פעם לא עוזר". באופן כללי, להתחיל לטפטף מסרים חיובים אחרים של אמון, של אבא ובעל טוב שמשתדל לסייע וכדומה. שינוי התפיסה העצמית וחיזוק המסרים החיוביים, הם אלו שמסוגלים לעורר את הרצון הפנימי להיות שותף, לתמוך ולסייע. (ממש כמו בחינוך ילדים. כשמעניקים לילד הרגשה טובה בעקבות מעשה חיובי, מגבירים  את הרצון שלו לעשות עוד טוב).

שינוי גישה

נקודה זו מתחברת ומשלימה את הנושא הקודם.  פעמים רבות אני מקבלת פניות של אנשים שאומרים כי בת או בן זוגם אינם מוכנים לבוא לטיפול או להשקיע בזוגיות. אמירה זו מחלישה באופן טבעי את המוטיבציה גם של בן/בת הזוג אשר באופן עקרוני כן מעוניינים להשקיע.

הפתרון לא פעם, הוא לשנות גישה בעצמנו, להתעלות- ולהשקיע. למשל, להחמיא, להעריך, להקשיב. להראות לצד השני שאנו באמת עושים שינוי. שבאמת אכפת לנו (מעבר לדיבורים...). אחד הדברים שמעוררים רצון וחשק, היא תחושה כנה של מסירות, המעוררת מסירות בחזרה.

כמו כן, גם לגבי טיפול זוגי. לא פעם אני ממליצה להתחיל טיפול זוגי לבד. גם אם בן או בת הזוג לא בעניין כרגע. פעמים רבות אפשר לראות כי כאשר אחד הצדדים מתחיל לעשות שינוי בגישה, ביחס, בהבנה ובמודעות, השינוי שלו משפיע באופן ישיר על הצד השני ומעורר את הרצון לתת חזרה להיות שותף.

ניעור קל

מה שאכתוב כעת, לא מומלץ לכולם, ובטח שלא באופן גורף. אבל יש מקרים שזוהי דרך הכרחית, ולכן חשוב לציין זאת. ישנם פעמים בהם דווקא מכיוון שאחד הצדדים לא יודע לעמוד על שלו, מוותר באופן כרוני, לא מביע דעה, מרצה ומרצה, הצד השני "מתרגל" לכך שהוא אינו צריך לעשות דבר. בן או בת הזוג ממילא לוקחים אחריות על הכל, ובכלל, הבית מתנהל 'בסבבה', אז איזה שינוי צריך לעשות? ומה נדרש ממני? כלום.

אמחיש זאת בסיפור שהיה. בן זוג תיאר בפני כי אשתו מטיחה בו האשמות בלי סוף. הוא הוסיף כי במשך השנים הוא התרגל לכך, ואינו מגיב, רק עושה את בקשותיה. אשתו שהתרגלה גם היא למציאות שבעלה עושה את כל מה שהיא מבקשת, ושאינו "מתלונן" לנוכח צורת הדיבור שלה כלפיו, הרגישה בנוח עם המצב. לא רק שהיא לא הבינה את הקושי שלו, אלא שהתנהגותה הלכה והחריפה עם הזמן. היא התרגלה לדבר אליו בפקודות. ובנוסף, החלה לאיים עליו שתעזוב את הבית במידה ולא ימלא בקשותיה. עד שהמצב החל להיות בלתי נסבל ממש.

האישה, שבמהותה היתה אישה טובה מאוד, לא הצליחה לראות את מה שעובר על בעלה. ובעלה, מהצד השני, הלך ונבל. לאחר שפגשתי את הזוג, והבנתי את המקרה לעומקו, ההדרכה המרכזית שלי היתה לעורר ואף לנער מעט את בת הזוג על ידי שבן הזוג ייחל בהדרגה לעמוד על מקומו. למשל, להגיב כשהיא מאשימה. ולשקף לה את תחושותיו.

המקרה שעורר אותה והוביל לתהליך אמיתי של שינוי היה כאשר אשתו הטיחה בו שוב דברים קשים, והוא אמר לה עם דמעות בעיניים: שהוא לא מסוגל יותר. שהוא באמת רוצה להשתדל לסייע, אבל הנפש שלו מרוסקת מהיחס המזלזל, והוא מבקש לצאת לכמה ימים מהבית. להתאוורר. האישה היתה המומה. המומה מכך שהוא ענה לה, ועוד יותר מכך שהוא מעונין לעזוב את הבית למספר ימים. עם זאת, צעד קיצוני מעט זה שעשה בן הזוג (שבאמת נסע), הוביל לנקודת מפנה שגרמה לשינוי ועוררה מוטיבציה והבנה אצל האישה שצריך לעשות שינוי של ממש.

לסיכום הדברים, אין ספק שנושא זה מורכב ודורש התייחסות רחבה הרבה יותר. יתרה מכך, כל מקרה וכל סיפור הוא מאוד אישי וקשה להסיק באופן גורף ממקרה אחד לשני. עם זאת ישנם שני עקרונות בסייסים:

- נתינת אמון מגבירה חשק להשקיע, וחוסר אמון מחליש.

- לקיחת אחריות אישית ושינוי גישה של אחד מהצדדים כלפי בן או בת הזוג, ברוב המקרים יעורר את הרצון הנגדי.

בנוסף לכל זאת, דווקא מכיוון שההשקעה בזוגיות היא כל כך חשובה ובסיסית ביצירת זוגיות מאושרת, במידה ולא הצלחנו לבנות קומה זאת בכוחות עצמנו, כדאי להיעזר בגורם חיצוני. ולא לוותר. חשוב לחפש את הדרך לעורר רצון משותף להשקעה. כי זהו כאמור סוד ההצלחה.

וכמובן, תפילה מעומק הלב שה' הטוב יסייע, יברך ויעזור.

----------------------------------------------------

אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מנהלת מרכז "אוצרות פנימיים"- מודעות, זוגיות, חינוך ומשפחה. מנחת סדנאות ומרצה. לתגובות:  [email protected]