בנימין נתניהו קבע השבוע תקדים: לראשונה בתולדות המדינה הגיע ראש ממשלה לבג"ץ כדי להגן על עמדת הממשלה בפני עתירות שהוגשו נגדה. מעולם בעבר לא הגיע ראש הממשלה לאולמם של השופטים, ששומעים בדרך כלל רק את הפרקליטים, ולעתים נדירות גם פקידים.
למי שמקצועו אינו עריכת דין דרושה מידה לא מבוטלת של אומץ כדי לעמוד בפני השופטים ולדבר, וסביר להניח שאם ראש הממשלה לא היה מאמין שמדובר בנושא קריטי, הוא לא היה מתאמץ כל כך. אולם למרות ההערכה לנחישות ולאומץ של נתניהו צריך לומר באופן ברור: הוא ביצע שגיאה גסה. הופעה כזו של ראש הממשלה בבג"ץ מזיקה מאוד. ההשפעה אמנם זניחה בהיבט הצר של הדיון סביב מתווה הגז, אולם היא בוודאי מזיקה בהיבט של היחס הנכון בין שלוש רשויות השלטון. ראש הממשלה והממשלה כולה אמנם נדרשים לציית לפסקי הדין של שופטי בג"ץ ולרשות השופטת בכלל, אבל חובת הציות הזאת אינה נגזרת מכפיפותה של הרשות המבצעת לרשות השופטת. הרשות השופטת אינה חשובה יותר מהרשות המבצעת, שבראשה עומד ראש הממשלה.
הסיטואציה שבה יושבים בניחותא חמישה שופטים על הבמה ומאזינים לראש הממשלה שעומד למרגלותיה ומנסה להגן על עמדתו מקבעת תמונה מעוותת של יחסי הכוחות בין הרשויות.
בנוסף לכך, השגיאה הראשונה של נתניהו הובילה אותו לשגיאה נוספת. נאומו של נתניהו היה נפלא, לו היה נישא למשל בכנסת. אולם הניסיונות להסביר לבג"ץ עד כמה המתווה טוב וראוי ועד כמה דחוף לאשרו, מחמיצים כאמור את לוז העניין. בג"ץ כלל אינו מוסמך לבדוק האם המתווה טוב וראוי. הוא מוסמך לדון רק בשאלת סמכותו של נתניהו כשר הכלכלה להפעיל במקרה זה את סעיף 52 לחוק ההגבלים. נתניהו אמנם עסק בנקודה הזאת, אולם הוא הרחיב את החזית מעל ומעבר. השופטים יחרגו ללא כל ספק מהמנדט שיש להם בנושא הזה, כך היא דרכם. אבל לראש הממשלה אסור לתת לכך את הלגיטימציה בהופעתו ובדבריו.
בסיום הדיון, לאחר שראש הממשלה כבר לא היה באולם, הטילו השופטים פצצה. שופטי ההרכב, בראשות המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין, הציעו למדינה לעגן בחוק את הסעיף במתווה שמעניק "יציבות רגולטורית". בסעיף הזה, כך נזכיר, מתחייבת הממשלה לא לפעול לשינויי חקיקה שישנו את מבנה שוק הגז, ולפעול בכנסת לבלימת שינויים כאלה אם תבוא יוזמה כזו מצד הח"כים.
לכאורה נראה שמדובר ברעיון טוב, אולם חשיבה שנייה תגלה שמדובר ברעיון הרבה יותר בלתי חוקתי מהסעיף הנוכחי במתווה. הסעיף הנוכחי איננו מטיל שום מגבלה על החופש של חברי הכנסת לחוקק. הוא בסך הכול מטיל על הממשלה התחייבות לפעול. סעיף חוק שיגביל את חופש החקיקה העתידי של הח"כים הוא הרבה יותר בלתי חוקתי מכל התחייבות ממשלתית כמו זו שניתנת במתווה.
מחיר הכבישים האדומים
תאונת הדרכים הקשה שאירעה ביום ראשון השבוע החזירה לאוויר את הקריאות להגדיל באורח ניכר את התקציבים המיועדים למלחמה בקטל בדרכים. יש שורה שלמה של נושאים שצריך לטפל בהם על מנת להגביר את ביטחון הנסיעה בכבישים: שיפור התשתיות, הכנסת מרכיבי בטיחות בכלי רכב, הגברת אכיפה ועוד. ניתן לעשות הרבה יותר ממה שעושה מדינת ישראל היום על מנת להילחם במכת התאונות בדרכים, שמלבד ההיבטים הטראגיים שלה, שכלל אינם ניתנים למדידה, מטילה גם מעמסה כלכלית לא קטנה על המשק כולו. העלות של פיצוי משפחות ההרוגים והטיפול בנפגעים היא עצומה. את החלק העיקרי של העלות הזאת כולנו משלמים דרך ביטוח החובה לרכב, אולם המדינה סופגת גם היא עלויות עקיפות בגין העניין.
לכאורה הפתרון נמצא מתחת לפנס. שדרוג התשתיות, תקציבים לאכיפה, תמריצים למרכיבי בטיחות ויתר מרכיבי המלחמה בתאונות הם בסך הכול עניין של כסף. בעזרת תקציבים נוספים אפשר לעשות המון לצמצום מספר התאונות והנפגעים. אך האמת היא שזה לא כל כך פשוט.
תחילה נוריד מהשולחן את הקלישאה "לחיים אין מחיר". נכון שלחיי אדם אין מחיר, ואי אפשר לשער את עוצמת הפגיעה שנגרמת בגלל אובדנם, ובכל זאת כולנו יודעים שאי אפשר להקצות כספים בלי סוף למניעת פגיעה בחיי אדם. בסופו של דבר שמיכת התקציב הכוללת מוגבלת על ידי גורמים שונים, וחייבים לקבוע סדרי עדיפויות. הסכומים שאפשר להקצות לכל נושא, גם אם הוא כרוך בחיי אדם, לעולם יהיו מוגבלים.
בשלב השני ניזכר שלא רק תקציב המאבק בתאונות הדרכים הוא עניין של חיי אדם. גם תקציב הבריאות. הוצאת תרופה מסל הבריאות או אי הכנסה של תרופה חדשה עשויה להיות גזר דין מוות ישיר לחולים. גם מספר המיטות בבתי החולים וכמות הצוות הרפואי משפיעים באופן ישיר על חיי אדם. תקציב הביטחון בוודאי נוגע לחיי אדם, את זה אפילו לא צריך להסביר. אבל גם תקציב הרווחה למשל הוא לא פעם עניין של חיים ומוות. פקידי סעד לחוק הנוער, עובדות סוציאליות שמטפלות במשפחות במצוקה ועוד בעלי תפקידים במערך הרווחה משפיעים על נושאים שבסופו של דבר מתורגמים לחיי אדם, חד וחלק. אפילו תקציב החינוך נוגע בתחומים מסוימים שלו לחיי אדם, אם כי בעקיפין.
בשלב השלישי חשוב להזכיר שכבר היום משקיעה מדינת ישראל תקציבים רבים במאבק בתאונות. בסופו של דבר ישראל נמצאת במקום נמוך יחסית למדינות המפותחות במספר ההרוגים יחסית לגודל האוכלוסייה, ובמקום טוב באמצע במספר ההרוגים יחסית לנסועה (מספר הקילומטרים שנסעו כל כלי הרכב במדינה מסוימת בשנה אחת יחד). תמיד אפשר לעשות יותר ולנצל טוב יותר את התקציב הקיים, אבל תוספות תקציב אינן בהכרח התשובה הנכונה.