"פשרה" זעקו הכותרות, "תודעה יהודית בחסות אכ"א". לא יודע מי אחראי לכותרות הללו, אבל הקשר ביניהן לבין המציאות הוא מקרי בהחלט.
כל מי שקצת בקי בתכנית החדשה לסילוק היהדות מצה"ל, מבין שלקרוא לה "פשרה" זה כמו לקרוא לגירוש מגוש קטיף "פשרה בין השמאל לימין".
אם היו מבטלים את מערך הכשרות, ייתכן שכל הציבור המסורתי היה עומד על רגליו האחוריות. ייתכן שאנחנו ממלכתיים מכדי להגיד: "אם לא רוצים יהדות בצבא, אז מי שהיהדות יקרה ללבו לא יתגייס". הממלכתיות הזו אולי בעוכרינו, אבל היא גם הדי-אן-איי שלנו. אנחנו אוהבים את צה"ל. רק האהבה הזו היא שגורמת כאב גדול כל כך על הפיכתו לחסר זהות יהודית
בשבוע שעבר כתב האלוף גרשון הכהן מאמר מאלף ב'עולם קטן'. בתחילת דבריו הוא כתב שהעברת תחום מאגף לאגף בצבא היא דבר לגיטימי. כאיש צבא ותיק מאוד אני יכול להעיד שאכן הדברים נכונים, אך גם שהעברה שכזו מתבצעת רק לאחר עבודת מטה ארוכה. במסגרתה, גופי הצבא בוחנים בצורה יסודית ומדוקדקת את המציאות בשטח, ובעקבות בחינה זו הם מגיעים למסקנות. האם במקרה של 'תודעה יהודית' נעשתה איזושהי עבודת מטה, ולו מינימלית ביותר, שבעקבותיה הגיעו למסקנה הזו? אם לא נחשיב את עבודת מטה עיתון 'הארץ', התשובה היא לא באל"ף רבתי.
העבודה היחידה שנעשתה היא חקירתם של מבקר המדינה ומבקר צה"ל לפני שנים ספורות, ושניהם אמרו כי המציאות בשטח היא מצוינת. הרבנות עושה את עבודתה כפי שמוגדר בפקודות מימיו הראשונים של צה"ל. מסמך ההסדרה שנקבע בימי הרמטכ"ל אשכנזי עובד נפלא. קצינות חינוך עובדות בשיתוף פעולה מלא עם רבני גדודים. אם יעשו היום שיחת חתך אצל מג"דים בצה"ל, רובם ככולם יעידו על טיב הפעילות ואף יעדיפו אותה על כל פעילות של חיל החינוך. אז מדוע לוקחים הצלחה כבירה כמו 'תודעה יהודית' ומראים לה את הדרך החוצה מהמערכת הצבאית?
כנראה, שכפי שכתב גרשון הכהן, ההחלטה הזו נובעת מהפחד הקיומי של האליטות הישנות בחברה הישראלית, מהשתלבות הציבור הדתי-לאומי בכל מרחבי העשייה הלאומית. האליטה הישנה חשה שהשטיח השלטוני נשמט מתחת לרגליהם, והוסיפה מילה חדשה למילון העברי: "הדתה". החלו להשתמש בה כדי להפחיד את הקצונה הבכירה בכך שהחיילים הדתיים הם בעצם סוכנים כפולים, השומעים לרב ולא למפקד, ורוצים להחזיר בתשובה את כל הצבא. הקצונה הבכירה של צה"ל היושבת בפורום מטכ"ל מכירה את השטח – היא יודעת שמדובר בחיילים ומפקדים איכותיים, חדורי מוטיבציה ותחושת שליחות הנובעות מזהותם הלאומית האיתנה. אבל טפטוף הארס של עיתון 'הארץ' מגיע לסף דלתם מדי בוקר, והם פותחים את היום בקריאת משפט אזוטרי שהוזכר בחוברת ישנה שנמצאה בגניזת בית כנסת בבסיס מרוחק. כבר בתקופת היותי רבצ"ר החל עיתון 'הארץ' במסע ההסתה נגדי בפרט ונגד הרבנות כולה, והיום המסע הזה קצר את פירותיו בהחלטה האומללה הזו.
גרשון הכהן סיפר בסוף דבריו על השותפות שהייתה בין סבו סא"ל נתן גרדי לבין בן גוריון, ושאל האם הרבנות וחיל חינוך יכולים ליצור שותפות כדוגמת זו. חוששני שעליי להשיב על שאלתו זו בשלילה. אנחנו לא מדברים כאן על השפה של בן גוריון, שהמילים "קיבוץ גלויות" ו"גאולת האומה" היו שגורות על לשונו. השפה העכשווית של חיל החינוך היא שפה מערבית-אקדמית שקשה מאוד למצוא מכנה משותף בינה לבין שפת הרבנות. הנה דוגמה אחת לכך: בתקופתי כרבצ"ר היה ניסיון להוציא מסמך משותף של הרבנות וחיל החינוך. לקצין חינוך ראשי ולי היה נראה שתשעה באב, יום המעודד אהבת חינם, הוא מועד מתאים לכך. אחרי מאמץ סיזיפי ועמל רב להוציא משהו ששנינו יכולים להיות חתומים עליו, יצא משהו לקוני ומרוט-נוצות. השפה שלהם היא אחרת – חצי לועזית וחצי נתונים סטטיסטיים. אתה רוצה להלהיב, לדבר על אהבה יוקדת לעם ועל בניין האומה, והוא לא ישתמש במילים האלו. אין מישהו שהוא מקצועי בתחום היהדות כמו הרבנות, וההחלטה לתת סמכות בזה לאנשים שאינם יודעים מהי פרשת השבוע – היא פשוט בדיחה לא מוצלחת.
רבנים, שובו למטבחעל "פשרות" כגון אלו עלינו להגיד בקול ברור כי אסור להתפשר. המטרה של צה"ל היא ניצחון במלחמה, ולא היכרותו עם כתות יהודיות. כל יחידות הצבא צריכות להיות ממוקדות סביב המטרה הזו ולהיות לו לעזר
הניסיון להציג את הגוף החדש כפשרה הוא אי-הבנה במקרה הטוב וכיסוי על שקר במקרה הרע. ראש אכ"א הגדיר בפירוש לרבצ"ר ולקצין חינוך ראשי במה יתעסק הגוף החדש, ומהגדרה זו אתה למד כי הוציאו את כל האוויר מהבלון שנקרא 'תודעה יהודית'.
ראשית, התחום יפסיק לעסוק ברוח הלחימה ממקורות היהדות. אם כשסיימתי את תפקידי, הרמטכ"ל דאז רא"ל אשכנזי קבע כי "הרבנות היוותה מרכיב משמעותי בשיקום צה"ל אחרי מלחמת לבנון השנייה", הרי שמעתה הס מלהזכיר יהדות בכל הקשור לרוח הלחימה של החיילים. החיילים צריכים לינוק אותה מנפוליאון, לא מיהודה המכבי. הגוף החדש יתעסק ב"היכרות עם מרכיביה ומאפייניה של הזהות הישראלית היהודית, בטיפוח יחס של כבוד וסובלנות לגישות ולזרמים שונים בעולמה של היהדות". ובעברית: כל תפקידו של הגוף החדש יהיה להכיר לחיילי צה"ל את הזרמים הרפורמיים. לא חתירה לניצחון, לא שליחות, לא רעות ולא אחריות ולא טוהר הנשק: רק מסע היכרות עם הדרך הרפורמית במסווה של פלורליזם רוחני.
שנית, הגוף החדש יהיה גוף מטה בלבד ולא יפעל בשטח. או במילים פחות מכובסות: הרבנים יחזרו אל בתי הכנסת ואל המטבחים, ולא יהיו עוד חוליה משמעותית בחיזוק רוח הלחימה של חיילי צה"ל.
על "פשרות" כגון אלו עלינו להגיד בקול ברור כי אסור להתפשר. המטרה של צה"ל היא ניצחון במלחמה, ולא היכרותו עם כתות יהודיות. כל יחידות הצבא צריכות להיות ממוקדות סביב המטרה הזו ולהיות לו לעזר. הרבנות צריכה לתת מכוחה וממרצה כדי לחזק את זהותו היהודית של החייל, כדי שיהיה לוחם טוב יותר וקשור יותר לאידיאלים שבשמם הוא נשלח אל הקרב. לא לחינם ב'עופרת יצוקה' הביאו אותי עם שני טנקים לתוך עזה, והמפקדים קראו לי לדבר עם חייליהם על גבורה יהודית. אחרי שבת בעיר דוד, כתב לי אלוף בצה"ל כי "לפני כמה שבועות סיימנו תרגיל אוגדתי שמכין אותנו ללחימה בחזית הצפון, והשבת הזו הייתה המשך של אותו תרגיל". זה תפקידה של התודעה היהודית – לחזק ממקורות היהדות את העשייה הצבאית, ולא להיות פולקלור עממי לכל דורש. אין גוף אחר שיכול לעשות את זה. פשוט אין.
חתימות לא יספיקו
ההחלטה לסגור את תחום התודעה היהודית לא נבעה משום בעיה קונקרטית. ודאי שיש תקלות – כמו בכל גוף, וכמו בכל גוף צבאי. אדרבה! במקום לבטל את תחום תודעה יהודית, אפשר להקים באכ"א גוף מבקר, שתפקידו יהיה לבקר את התכנים של הרבנות ושל חיל חינוך גם יחד, ולהצביע על כשלים. אם יש כשלים, אפשר ואף חובה להתריע עליהם – אבל מדוע לסגור את התחום שמצליח לחזק את רוח הלחימה של הלוחמים דרך חיבורם לזהות היהודית שלהם?
אם רוצים לייעל את הפעילות של שני הגופים הללו – זו יזמה מבורכת. נקים גוף תחת ראש אכ"א והוא יבקר ויסייע בהתוויית המדיניות, כדי שהגופים יעשו את עבודתם נאמנה לרווחת חיילי צה"ל, להצלחתם בתפקידם בשגרה ובניצחונם במערכה. כל המצאה אחרת, גם אם תיקרא בפיהם של המשווקים אותה "פשרה", תהיה כניעה לתפיסה של המיעוט החילוני-ליברלי שאינו רוצה שום זיקה ליהדות. כל עוד צה"ל הוא צבא המדינה היהודית הנשענת על ערכי מסורת ישראל, עם עבר גדול ועתיד גדול עוד יותר המצפה לה, הרבנות חייבת להיות שותפה בעיצוב רוח הלחימה של חייליו.
אם היו מבטלים את מערך הכשרות, ייתכן שכל הציבור המסורתי היה עומד על רגליו האחוריות. ייתכן שאנחנו ממלכתיים מכדי להגיד: "אם לא רוצים יהדות בצבא, אז מי שהיהדות יקרה ללבו לא יתגייס". הממלכתיות הזו אולי בעוכרינו, אבל היא גם הדי-אן-איי שלנו. גם אם הרבנים יגידו לתלמידיהם לא להתגייס, הרי שהם יתגייסו בהמוניהם, כי אנחנו אוהבים את צה"ל. רק האהבה הזו היא שגורמת כאב גדול כל כך על הפיכתו לחסר זהות יהודית.
אבל אני לא תמים. ללא לחץ פוליטי משמעותי, מאחורי הקלעים או לפניהם, ראש הממשלה לא יתרגש מעוד כמה חתימות של רבנים. כל מי שיש ביכולתו להפעיל לחץ צריך לעשות זאת בטרם יהיה מאוחר מדי, ונעמוד שוב מול תכנית התנתקות חדשה, אולי אף גרועה מקודמתה: ההתנתקות של צה"ל מערכי אומתנו הנצחיים.
הצטרפו עכשיו למנויי "מקום בעולם",
מגזין הנוער של עולם קטן. לדפדוף בגליון לדוגמא לחצו כאן