הואשם שהוא רוצה להחזיר את המערכת לימי הביניים. שר הבריאות, יעקב ליצמן
הואשם שהוא רוצה להחזיר את המערכת לימי הביניים. שר הבריאות, יעקב ליצמןצילום: הדס פרוש, פלאש 90

לפני כמעט שבע שנים, בראשית תקופת כהונתו הראשונה של יעקב ליצמן במשרד הבריאות, התייצבו מולו בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת סוללה של חילונים מקצועיים ואנשי הממסד הרפואי, כדי לנסות למנוע את המהלך שהחל להוביל אז להפרדה בין נשים לגברים במחלקות השונות של בתי החולים הפסיכיאטריים.

בחודשים הראשונים לכהונתו עשה ליצמן עבודת רגליים מרשימה, חרש את הארץ לאורכה, ולמד מהר ומקרוב את מערכת הבריאות. רושם קשה במיוחד הותירו עליו המחלקות הפסיכיאטריות, בעיקר רמת התחזוקה הירודה שלהן. הוא גם גילה לחרדתו כי ההפרדה בין המינים שם אינה חורגת מהמקובל במחלקות רפואיות אחרות, למרות האופי המיוחד של פעילותן ושל האוכלוסייה השוהה בהן. בעוד שבמחלקה כירורגית ובמחלקה אורתופדית שוהים חולים לתקופות זמן קצרות, במצב גופני ירוד במיוחד ומלווים בדרך כלל בבני משפחה, החולים במחלקות הפסיכיאטריות נשארים תקופות ארוכות יותר, כאשר מצבם הפיזי תקין ומצבם הנפשי בכי רע. ליצמן לא נדרש לרגישות המופרזת לצניעות שבחסידות גור שאליה הוא משתייך כדי להבין את הפוטנציאל הנפיץ של העניין.

כהונתו של ליצמן במשרד הבריאות הייתה קו פרשת מים ביחסי הפוליטיקאים החרדים והציבור הישראלי. עד אז היה ברור לכול כי כל פעולה של נבחר ציבור חרדי ממוקדת בדאגה לחרדים, אם לא לפלג המסוים שממנו הוא מגיע. הכהונה של ליצמן, אז והיום, במשרד הבריאות קידמה אמנם מאוד את האינטרסים של הציבור החרדי. אבל היא לימדה גם כי כישרון העסקנות החרדי יכול לעשות פלאים כשהוא מגויס לטובת כלל הציבור.

מאז למדו גם חברי כנסת חרדים נוספים את המלאכה, ואפילו התקשורת למדה לא לחפש את האינטרס החרדי בכל פעולה של איש יהדות התורה. אבל אז, בדיון ההוא, לא היה ספק לאיש כי ליצמן לא מבקש אלא לאפשר תנאי אשפוז סבירים לאנשי קהילתו. חבר הכנסת אופיר פז-פינס הציע אפוא כי בירושלים יוקדשו שתי מחלקות נפרדות לציבור הדתי והחרדי: אחת לגברים ואחת לנשים. יו"ר ועד העובדים בבית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול הייתה בוטה הרבה יותר. "לא ברור לנו מה סגן השר רוצה", היא אמרה בדיון, "ואם הוא מעוניין לפתוח בית חולים לגברים בלבד, שיעשה זאת בשכונות החרדיות, ולא בבתי החולים הממשלתיים הקיימים". ולא נתקררה דעתה עד שהטיחה בחברי הוודעה כי "הפרדה של בית חולים לגברים בלבד היא חזרה לאחור לימי הביניים".

האמת היא שלא צריך לחזור מאות שנים לאחור כדי לפגוש הפרדה מגדרית בבתי חולים לחולי נפש. עד לשנות השישים הייתה הפרדה מלאה. מחלקות נפרדות התקיימו זו לצד זו. אבל אז הוחלט לבטל את ההפרדה ולעבור למחלקות מעורבות, כשרק בחדרים קיימת הפרדה בין גברים לנשים. הממסד הרפואי סבר כי במחלקה מעורבת הנשים והגברים אינם מזניחים את עצמם בשל נוכחותו של המין השני, וכי קיים ריסון של האלימות של הגברים בשל נוכחות הנשים. המצדדים הצביעו על שיפור הדרגתי באיכות חייהם של המאושפזים מאז בוטלו המחלקות הנפרדות. הדעות החולקות של החוקרים טענו כי השיפור הוא תוצאה של תרופות מתקדמות יותר שנכנסו לשימוש באותה תקופה.

מכל מקום, כשלושים שנה מאוחר יותר, בראשית שנות התשעים, כמעט עשרים שנה לפני שליצמן נכנס אל לשכת השר, הקים משרד הבריאות ועדה בראשותו של ד"ר בנציון שרשבסקי שדנה ב"הגנה על חולי נפש מאושפזים מפני תקיפה וניצול מיני". הנתונים שאספה הוועדה הצביעו על "קיום משמעותי של מקרי פגיעה מינית בחולי נפש מאושפזים", ומסקנתה החד משמעית הייתה שהגורם הראשון לכך הוא קיומן של המחלקות המעורבות. שיפור בכמות כוח האדם ורמתו, קבעה הוועדה, יכול לתת מענה לפגיעות מיניות כל עוד מדובר במחלקות נפרדות, אך במחלקות מעורבות אין כל דרך סבירה לעצור את הניצול. זאת מכיוון ששיקול הדעת של חלק מהמאושפזים משובש לחלוטין, ושהם יודעים כי סביר להניח שלא יוכלו לנקוט נגדם בהליכים פליליים. הוועדה קבעה כי הפגיעות הרבות גורמות לא אחת להרס משפחות, ואף להחמרה במצבם הנפשי של הנפגעים.

מסקנות הוועדה היו נחרצות לא פחות. "יש חובה מוחלטת לאשפז חולה נפש במחלקה חד-מינית אם החולה או אפוטרופוסו דורשים זאת... משרד הבריאות חייב לוודא קיום מחלקות חד-מיניות למבוגרים ולקטינים בכל מוסדות האשפוז במדינה", ויש להבהיר למנהלי בתי החולים והמחלקות הפסיכיאטריות כי "על פי החוק הם עלולים להיות חשופים הן לתביעה פלילית והן לתביעה אזרחית על כל אירוע של פגיעה בחולה נפש" שמאושפז במחלקה מעורבת.

מסקנות ועדת המומחים לא עשו אז רושם גדול על הממסד הרפואי הנאור, והוא דבק בקדושת המחלקות המעורבות. ליצמן נאלץ להסתפק בלחץ על הקצאה של יותר מיטות אשפוז במחלקות נפרדות שנפתחו בעיקר באזור ירושלים ומשרתות בעיקר את המגזר הדתי והחרדי.

שנתיים לאחר הדיון הסוער בוועדה בכנסת אושפזו שניים, צעיר וצעירה במחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי שער מנשה, לאחר שלקו בתקף פסיכוטי. במחלקה יש אגפי שינה נפרדים, אך שטח ציבורי משותף. מכיוון שליצמן לא הצליח להחזיר את המערכת "לימי הביניים", השניים חובקים עתה בן. התינוק הקטן מטופל, יחד עם אמו, על ידי סבתו. אביו, גם הוא שבר כלי, לא יכול כמובן לשלם מזונות, ומצבה של האם רק החמיר בעקבות ההיריון והלידה.

השבוע דחה שופט בית המשפט המחוזי בחיפה עדי זרנקין תביעת מיליונים של השניים. הנימוק העיקרי היה כי עילת התביעה, הולדה בעוולה, לא יכולה לחול במקרה שנולד תינוק בריא ושלם. השופט קיבל גם את טענת בית החולים כי לא ניתן למנוע מקרים כאלה במאה אחוזים מבלי להפר באופן בוטה במיוחד את פרטיות החולים. בפסק הדין לא נכתבה מילה על דו"ח הוועדה שלא יושם מעולם.

עונש שלא כתוב בחוק

כבר שנים שאנו מתריעים כאן על האופנה ההולכת וגוברת של תביעות אזרחיות מטעם המדינה במקרים של הפרת חוק מנהלית או פלילית. מאז ומעולם תבעו המחלקות האזרחיות שבפרקליטויות המחוז השונות אזרחים שגזלו מהמדינה כספים או רכוש, בעלי חוב ומשתמטים ממס, ובצדק. אלא שבשנים האחרונות החלו הרשויות לתבוע אט אט אזרחים גם בשל מאמצי האכיפה שנדרשת המדינה להפעיל נגדם. זה התחיל באכיפת חוקי תכנון ובנייה, בתחילה במגזר הערבי ובהמשך גם במגזר הכפרי בכלל. כך למשל תבעה המדינה מאות אלפי שקלים מתושב ואדי ערה שבית שבנה על שטח ציבורי נהרס. כדי לבצע הריסה באזור נדרשת בדרך כלל אבטחה משטרתית כבדה, והוא נתבע לשלם את עלות הפעלתן של שני פלוגות מג"ב באותו היום. למעשה פיתח משרד המשפטים מערכת ענישה מקבילה למערכת המנהלתית והפלילית, כזו שהמחוקק לא לקח בחשבון כאשר תיקן עונשי מאסר וקנסות. במקרים רבים התביעות האזרחיות יכולות להיות עונש חמור הרבה יותר מזה שהטיל המחוקק.

השבוע נרשמה עליית מדרגה לאחר שהנציבות לשוויון לאנשים עם מוגבלויות במשרד המשפטים הגישה תביעה כספית של 140 אלף שקלים נגד אולם אירועים חדש שהתחמק מלהנגיש את עצמו כראוי. 125 אלף שקלים, הסכום העיקרי בתביעה, הוא על העוול שנעשה לנכים בכל תקופת הפעלת האולם. ככה ייעשה למי שמפר את חובתו המוסרית והחוקית. אך 15 אלף שקלים נוספים היו חשבון מפורט של שעות העבודה של המפקחים שהגיעו למקום, עלות הנסיעות, ואפילו שכר השעות שהקדישו אנשי הנציבות לאכיפה. תחת אותו היגיון תוכל המדינה להגיש בהמשך לאזרח שנעצר והורשע חשבון על הדלק של הניידות, עלות הארוחות במעצר ושכר השופט שדן בתיק.

הקרב על הוועד

בכל מה שקשור להסתדרות העובדים הכללית, בתי הדין לעבודה נראים כבר מזמן כגוף סוציאליסטי מהפכני יותר מאשר כגופים שיפוטיים שעובדים על פי חוק. אחרי שאסרו על מעבידים להביע דעה כלשהי בקשר להתארגנות עובדים, בתקופה האחרונה הם גם אוסרים על כל התארגנות נגד של עובדים שלא חפצים להשתייך להסתדרות העובדים (ולהפריש לה מדי חודש מס מיוחד). החוק קובע כי ברגע ששליש מהעובדים מצטרפים להתארגנות עובדים, היא הופכת לגוף המייצג מול המעסיק, והעובדים כולם מפרישים לה סכום נאה מדי חודש.

לאחרונה עובדים בגופים גדולים מתארגנים לוועד עצמאי כדי לנסות ולחסום את כניסת הסתדרות העובדים הכללית למקום עבודתם. בתי הדין לעבודה מכשילים זאת פעם אחר פעם. הוועד של עובדי אמדוקס, שבו תומכים מרבים מעובדי החברה, שמע השבוע מבית הדין כי למרות שתיקן את כל הפגמים הפורמליים שבית הדין קבע כי הם מונעים ממנו להיחשב כארגון עובדים, הוא לא יוכל להפוך לארגון המייצג. הסיבה: השופטים לא השתכנעו בכנות הכוונות של אנשיו. בינתיים, עובדי אמדוקס, בניגוד לרצונם, ימשיכו לשלם מיסים לאנשיו של ניסנקורן.