התורה בונה את הקשר מתוך הטוב והאהבה
התורה בונה את הקשר מתוך הטוב והאהבהצילום: פנימה

אחד הדברים הלא נעימים בקשר הזוגי הוא המריבה. בדמיון שלנו האהבה כל כך טובה וחזקה, שנבין זה את זה לגמרי ולעולם לא ניפגע ולא נפגע זה בזה. אלא שזה לא עובד ואדרבה, ככל שהקשר חזק יותר נפגעים יותר וגם, לא נעים, פוגעים יותר.

מסתבר שככל שאנחנו קרובים יותר, כך יש יותר ציפיות שלא מתממשות, יש מעורבות רגשית חזקה יותר ונוצרת תלות שחושפת מקומות רגישים והלב שהתרגל לשמוח מתחיל גם לכאוב.

ברצף של ההלכות העוסקות במצוות אהבת הרע, מופיע איסור שנאה: "כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה". לאחר מכן מובאת הדרכה איך לנהוג במקרה של אי הסכמה, פגיעה וכדומה: "שיחטא איש לאיש, לא יסתמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים... אלא מצווה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני... ואם חזר וביקש ממנו למחול לו, צריך שימחול" (הלכות דעות לרמב"ם, פרק ו' הלכות ה'‑ו').

הרמב"ם מלמד אותנו שאסור לשנוא, ואחר כך גם איך מונעים את השנאה. כאשר יש אי הבנה, הנטייה הראשונה היא לא לדבר על זה. לא נורא, זה יעבור. ואז יש עוד אי הבנה, ועוד אחת, ושוב הבלגה - עד הפיצוץ. וכשיש פיצוץ, הכול עולה. מה שקרה היום, אתמול, שלשום ולפני שבוע. והכול נהיה שחור משחור.

דרך זו של הבלגה שאיננה פיוס או נטירה היא דרך של רשעים, כך לומדים מהרמב"ם. היא דרך שמקבעת את הרע ובעצם גם יוצרת אותו.

הדרך האוהבת, הבריאה, הנותנת אמון, היא לפגוש את האדם ולשאול אותו מה קרה. לעמוד מול אי ההבנה, ובשפה הכי פשוטה לשאול עליה. בכנות, בפתיחות ובענווה, בלי שליליות ובלי ביקורתיות, ולהיות פתוחים לתשובה. להיות מוכנים לסלוח ואולי גם לבקש סליחה על כך שנפגענו בלי סיבה. וכך, במקום להיות טעונים, כאובים ושותקים, לדבר.

מכיוון שקשר זוגי קרוב עשוי להציף הרבה אי הבנות, יוצא מכך שככל שרבים יותר, רבים פחות. כלומר, ככל שמבררים כל אי הבנה בצורה עדינה, כנה ומכבדת, סולחים ולומדים לבקש סליחה באופן יומיומי ורציף, לא נוצר מטען רגשי, לא נוצר מרחק, לא נוצרת שנאה, ולאט לאט נבנה אמון ונוצר ביטחון בקשר ובכוח שלו וברצון הטוב ההדדי. וגם באפשרות של טעות ותיקון טעות.

או אז יורדת התכיפות של אי ההבנות, כי נבנו כלים לקבל אותם ולצמוח מהם. כל אחד לומד לראות את עצמו לא כמושלם וגם לא כאפס, וגם בן זוגו מצטייר כאדם ששוגה לעתים וצודק לעתים. במקום לנסות להוכיח כמה אני מסכן או מסכנה, אומלל או אומללה, מנסים ליצור בריאות ושמחה מתוך גדילה.

לעומת זאת, כאשר לא מציפים את הקשיים, לא מבררים אותם, הם לא נעלמים. הם מצטברים והופכים לריב גדול, ריב שקשה מאוד להירפא ממנו כי הוא מציף אי הבנות שהצטברו, כאבים וחוסר אמון. ואז קשה לסלוח, וקשה לבקש סליחה, וקשה להתרומם ולהתחיל מחדש עם המון אשמה וכעס עצמיים וכלפי הזולת.

כדי "לריב" ולדבר על הקשיים, צריך שיהיה אמון בטוב שבי, אמון בטוב של זולתי ואמון בטוב שבמערכת היחסים. האמון הזה נבנה על ידי קיום מצוות אהבת הרע, בדיבור חיובי, בפרגון ובזהירות שלא לפגוע. מתוך האמון הזה ניתן לברר ולבנות, לסלוח ולבקש סליחה, על כל המצבים הלא טובים, הקשים והלא מובנים.

כך מלמד אותנו הרמב"ם איך התורה בונה את הקשר הבין-אישי מתוך הטוב והאהבה, הימנעות משנאה ובירור אוהב ומכבד של אי הבנות, ומשם לסליחה ופיוס. 

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי