רומן זדורוב
רומן זדורוב צילום: צילום: Gili YohananPOOL | flash90

ההרשעה בעניין זדורוב העלתה לדיון הציבורי את  סוגית מעמדה המצוי והראוי של הרשעה בדעת רוב חרף קיומה של דעת מיעוט מזכה. באותו עניין נותר השופט דנציגר בדעת מיעוט, המזכה את זדורוב מחמת הספק.

השיח הציבורי הוצף בטיעונים בזכותה הנהגת חובת הרשעה פה אחד בהרשעה בפלילים, כמו כן נטען שסוגיה זו כבדת משקל וראויה לפיכך להוות עילה לדיון נוסף באותו עניין.

לדעתי הטיעונים שהוצגו אינם משכנעים דים. ומכל מקום אין שאלה זו של קיום קונצנזוס שיפוטי (או רוב מיוחס) בייחס להרשעה ראויה לשמש עילה לדון נוסף.

האומנם ראוי שהרשעה תהא אך ורק כשכל שופטי ההרכב מאוחדים סביבה? אפתח בעמדת הדין.

עוד באותו נושא:

העמדה העקרונית של הדין הנוהג

בדין הישראלי מוסדרת סוגיית ההכרעה לנוכח חילוקי דעות בסעיף 80 לחוק בתי המשפט, ללא כל אבחנה בין המשפט הפלילי לבין המשפט האזרחי. בית המשפט העליון דחה בפרשת סיבוני משנת 2002 את הטענה לפיה הכרעת רוב מנוגדת לזכות הנאשם שאשמתו תוכח מעבר לספק סביר.

ההסדר כך נקבע אינו בלתי הולם את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אדרבא , הוראת סעיף 80 מהוה "אחד מאדניה של שיטת המשפט הנהוגה בישראל, במשך שנים, והיא מבטאת השקפה משפטית בדבר דרך ההכרעה הרצויה במותב בו נחלקו הדעות". כן הוטעם כי די בקיומה של זכות לביקורת ערכאת הערעור כדי להסיר ממילא את הספק הנובע מדעת המיעוט.

ניכר  מהנמקה זו  שאינה מבחינה בין הליך אזרחי לפלילי, ובתוכו להכרעת רוב מרשיעה למזכה, שבית המשפט נמנע מלהיכנס לעובי קורת הטיעונים הגוזרים מסטנדרט ההוכחה הפלילי הכרח רעיוני שהמסקנה המרשיעה תיתמך פה אחד. נסקור אפוא טיעונים אלו כעת:

הטיעון ההסתברותי –הישיר

לפי טיעון זה, אם נניח למשל ששופט אחד  מתוך שלושה סבור שיש לזכות הרי לכאורה קיימים כאן יותר מ- 33% של ספק בדבר אשמת הנאשם. רמה כזו של ספק יוצרת ספק סביר באשמה ויותר מכך, ומתחייב לפיכך זיכוי.

טיעון זה מבלבל בין הסתברות מסדר ראשון: ההסתברות המיוחסת לאשמת הנאשם בהינתן הראיות, להסתברות מסדר שני - ההסתברות ששופט מסוים צדק בהערכת ההסתברות מסדר ראשון. לכל היותר ניתן לומר כי קימת הסתברות של 33% כי הסתברות אשמתו של הנאשם אינה מעבר לכל ספק סביר אלא ברמה פחותה מזו, מכלשהי, אך מקביעה זו לא ניתן להסיק ישירות שהדבר מנביע שהסתברות האשם (מסדר ראשון) נמוכה מזו הנדרשת במשפט הפלילי.

הטיעון ההסתברותי המתוחכם

לפי טיעון זה העובדה שקיימת דעת מיעוט לגבי הסתברות האשם מסדר ראשון מנביעה בהכרח הסתברות משוקללת מסדר ראשון נמוכה מהנדרש.

אף טיעון זה שגוי (אם כי כאן השגיאה גסה פחות). נניח לשם המחשה כי הרשעה מעבר לספק סביר דורשת הסתברות אשמה מסדר ראשון של 95%. כעת ניטול את הלכת זדורוב. שני שופטי הרוב הרשיעו, משמע כי סברו שהסתברות האשמה עברה סף זה. השופט עמית איתו הסכים השופט זילברטל אף הדגיש כי אין מדובר בהרשעה גבולית אלא זהו "מצב בו רגלי ההרשעה נטועות הרחק מקו הגבול". נניח לשם האילוסטרציה שהמדובר בהסתברות סובייקטיבית של 98% אשמה של כל אחד מהם. השופט דנציגר היה בדעת זיכוי  מחמת הספק שלדבריו, "אך כפסע בינו לבין הרשעה".

נניח שהמדובר בהסתברות סובייקטיבית של 93%. כעת ננסה לחשב את ההסתברות הסובייקטיבית המשוקללת. גם אם נניח כי לכל אחד מן השופטים יש סיכוי שווה לשגות ביחס להסתברות הראויה ל"אשמה" , הרי ההסתברות הממוצעת לאשמת זדורוב תהא מעל 96%, כלומר מעל סף ההרשעה. על כן לפחות בנסיבות אלה אסור להסתמך על דעת המיעוט

הטיעון האינטואיטיבי -מושגי

לפי טיעון זה עצם קיומה של דעת המיעוט מעגן ספק קונקרטי שלא ניתן לאיינו באמצעות רציונאל של "הכרעת רוב" - מכובד ובעל משקל ככל שיהיה - שהרי הדרישה להסרת הספק ולשלילת היתכנותה של אפשרות החפות אינה מתקיימת. לפחות ככל שלא ניתן לתייג את דעת המיעוט שיפוטית המנמקת קיומו של ספק בחומר הראיות,  כ"חסרת שחר" או "בלתי מבוססת".

טיעון זה אינו מניח הסתברות סף המצדיקה הרשעה ועל כן לא ניתן להתגבר עליו בדרך בו התגברנו על הטיעון הקודם. עם זאת הוא עדיין שגוי. הטיעון עובר מן ההנחה התקפה לפיה  "הרשעת חף חמורה במשפטנו עשרות מונים מזיכויו של עבריין" למסקנה הבלתי תקפה ש"הסיכון להרשעת חף עקב קיום ספק באשר לקיומו של ספק סביר התומך בזיכויו, חמור מהסיכון לזיכוי עבריין עקב קיום חומר ראיות מפליל שמתקיים בו אך ספק אם אשמתו מתגלה בו מעבר לספק סביר".

ואולם כשם שהרשעת נאשם כאשר קיים ולו ספק סביר באשמה היא דבר פסול, זיכוי נאשם כאשר קיים אך ספק שאינו סביר באשמת הנאשם הוא דבר פסול. טעויות סביב מידת ההוכחה, בקו התפר בין הרשעה מוצדקת לזיכוי מוצדק הן סימטריות ושוות משקל בדיוק מכיוון שקו התפר כבר הוטה לטובת נאשמים ושיקלל באורח מלא את החומרה היתירה של הטעות של הרשעת חף יחסית לזו של זיכוי העבריין במשפט הפלילי.

על כן לכאורה דווקא מתן תוקף להכרעת הרוב מבטאת בצורה טובה יותר את השאיפה להימנע מעלותן החברתית המשוקללת של טעויות במשפט הפלילי.

טיעון אמון הציבור

לפי טיעון זה קיומה של דעת מיעוט מזכה פוגע בסגירות ובקבלה הציבורית של פסקי-הדין. דעת המיעוט נצמדת אל ההרשעה באופן המנציח ספק מתמשך.

טיעון זה לוקה הן ברמה העקרונית והן ברמת הנחותיו הספציפיות. ברמה העקרונית הכרעות משפטיות  צריכות לשאוף לזכות באמון הציבור עקב תוקפן, הגיונן, והתאמתן לסטנדרטים החוקיים. המקובלות צריכה לנבוע מהנכונות שלהן ולא להיפך. ברמה הספציפית נראה כי גם זיכוי אל נוכח רוב שיפוטי מרשיע יוצר תחושה קשה במונחי אמון הציבור. במקרה כמו זדורוב למשל שחרורו של אדם ששני שופטים קבעו שהוא אשם ברצח עלול לפגוע באמון הציבור ובביטחונו לא פחות מהפגיעה הכרוכה בהרשעה אל נוכח חוות דעת של שופט מיעוט.

טיעון המזל המוסרי - Moral Luck

לפי טיעון זה הכרעה ברוב דעות  נותנת תוקף לאלמנט המזל להשפיע באופן ניכר על גורלו של הנאשם, משום שדעת המיעוט מספקת אינדיקציה לכאורה כי בפני מותב שיפוטי אחר עשויה הייתה להיות התפלגות אחרת של הדעות.

טיעון זה אינו שגוי. נקודת מבטו תהא של נאשם חף (שכן הרשעה בדעת רוב אינה פוגעת בנאשם אשם, פגיעה של ממש שלא בצדק) נאשם זה אוחז בפסק מזכה ביד, ועלול בהחלט להרגיש תחושת עוול, החמצה על מזלו המוסרי שאיתרע בו כשלא נמצא שופט מזכה נוסף. אמנם המשפט הפלילי רווי בהקשרים בהם מזל מוסרי (למשל בקשר לנסיבות חיים של הנאשם, או תוצאות מעשה שאינן בשליטתו) משמש בקביעת אחריות פלילית. עדיין, בהחלט יש ערך מסוים בניסיון לצמצמו.

השאלה היא אם טיעון זה כשלעצמו די בו כדי להצדיק מעבר לשיטת פה אחד בהרשעה, על השלכותיה במונחי תוספת אפשרית של הכרעות שגויות, והגברת סף ההוכחה מעבר למידה הרצויה? לפחות במקרים בהם התפלגות דעת השופטים דומה לזו שבפרשת זדורוב, דעתי נוטה להיות שלילית.

ללא קשר לנכונות מסקנותינו עד כאן  נראה כי שאלת הרוב הנדרש להרשעה אינה מכל מקום עילה לדיון נוסף, ומכל מקום אין מדובר בהלכה חדשה של בית המשפט העליון העומדת בסתירה להלכות אחרות. אדרבא, מדובר בכלל חקיקתי מושרש בחקיקה, שאין ראוי לשנותו לכאורה בדרך של תקיפה שיפוטית, ולו משום שדווקא שינויו בדרך כזו יחמיר את הפעולה הרטרואקטיבית של ערעור מידת הלגיטימיות של ההכרעות הפליליות המרשיעות הרבות לאורך כל שנות קיום המדינה, שהסתיימו ברוב שיפוטי.

מה עוד שיש משהו פרדוקסאלי בעילה זו לדיון נוסף. שהרי  אם אכן יקוים ויוכרע בו שיש צורך בהכרעה פה אחד על מנת להרשיע, הרי המסקנה שתיגזר מהכרעה זו תהא לכאורה כי אין לקיים דיון נוסף כלל לגופו של עניין ומתחייב זיכוי על יסוד דעת המיעוט המזכה. יוצא שעילה כזו תהפוך את הדיון הנוסף להכרעה כללית בנושא משפטי ,שאינה קשורה לגופו של משפט נתון, משפט זדורוב, יותר משהוא קשור לכל הכרעת רוב מרשיע בפלילים. נראה שלא לכך נועד הליך הדיון הנוסף.

יודגש שכל הנאמר כאן מתייחס אך לעניין עילת הדיון הנוסף המתייחסת לצורך לקיום הרשעה פה אחד בפלילים. בשבוע הבא אי"ה אתייחס לטענות בדבר עילות אחרות לקיום דיון נוסף הנוגע בהרשעת זדורוב.

הכותב הוא מרצה בכיר בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה ומומחה לדיני ראיות

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו