הרב חגי לונדין
הרב חגי לונדיןצילום: עצמי

מי ששנה בת שנים עשר חודשים לא מספיקה לו, יכול להירגע: אחת לכמה שנים מוסיפים חודש נוסף בלוח השנה היהודי.

בניגוד לדתות אחרות, שבחלק מהן יכולים חגים לחול כל שנה בזמן אחר, ביהדות יש מאמץ לשמור שכל חג, ובעיקר פסח, יהיה מותאם לעונה מסוימת בשנה. מלבד הנוחות שחופשת פסח תיפול באביב ונוכל לצאת לטיולים, יש לכך סיבה נוספת.

השנה היהודית מתחילה כידוע בחודש ניסן ומסתיימת בחודש אדר. בשנים מסוימות תיקנו חכמי ישראל שהשנה כביכול מתעברת (נכנסת להיריון) ונולד חודש אדר נוסף, הנקרא אדר ב'. הסיבה הטכנית שבגינה מעברים שנה היא הפער בין פרק הזמן שבו סובב כדור הארץ סביב השמש (כ‑365 יום) לפרק הזמן שבו סובב הירח סביב כדור הארץ במהלך 12 חודשים (כ‑354 יום).

מציאות זו גורמת לכך שבעוד שעונות השנה (התלויות בשמש) נותרות קבועות, הרי מועדי השנה (המתקדשים ביהדות בהתאם לירח) צוברים פיגור. כך עלול להיווצר מצב שבו אחת לכמה שנים לא יחול חודש ניסן בתקופת האביב. הוספת חודש אדר ב' מביאה לכך ששתי המערכות תישארנה מתואמות.

מהו העיקרון הרוחני העומד מאחורי תקנת עיבור השנה? על פי תורת הסוד, שני יסודות קיימים בעבודת ה': הראשון מתבטא בחמה (שמש), המאור הגדול (בראשית א, טז). כלומר ישנה הכרה כללית, אובייקטיבית, של שם ה'. הבנה עקרונית כי קיים א‑לוה, ישנו גודל שמימי-אינסופי העומד בשורש המציאות. היסוד השני בעבודת ה' הוא הלבנה, הירח, המאור הקטן. הירח הוא כלי הקיבול שקולט את אור השמש. הלבנה היא הביטוי לספיגה הסובייקטיבית שלנו, ההכרה כי אלוקים איננו מצוי בשמיים לבדם אלא מתגלה אף בממד הארצי. הירח הוא הביטוי למציאות הארצית, לעולם הזה.

בחיי היומיום אנו מתנהלים למעשה כל העת בשתי מערכות מקבילות, שלעתים נדמות כמנוגדות זו לזו: מערכת אלוקית, רוחנית, הנמשלת לשנת השמש, ומערכת ארצית, אנושית, הנמשלת לשנת הירח. ישנן תרבויות מסוימות שמנהלות את הזמן רק על פי תנועת השמש, אחרות מנהלות את חייהן רק על פי תנועת הירח. אלה הם כמובן ביטויים לתפיסות עולם שונות - תרבויות ששמות דגש רק על העולם הרוחני, לעומת תרבויות שרואות בעולם הארצי את חזות הכול.

השילוב המושלם

עם ישראל חותר למצב של תיאום מלא בין אור הלבנה לאור החמה, בין הממד האנושי לממד הא‑לוהי. מצד אחד, הוא אינו מסתפק באמונה שאינה מנהלת את החיים האנושיים (שמש), ומצד שני הוא אינו משלים עם חולשותיה של המציאות הארצית (ירח). עיבור השנה הוא כדברי ספר הזוהר: "זיווגא שלים דכנסת ישראל בקודשא בריך הוא", החיבור המושלם בין המציאות הישראלית למציאות האלוקית. הרב קוק מכנה זאת "השתוות הרצון שמתגלה באומה בכללה, ביסוד נשמתה, עם התגלות הנטיה הא‑להית ביסוד ההויה בכללה" (אורות ישראל א, ט).

התיאום בין המערכות יבוא לידי ביטוי בחג המכונן של עם ישראל, הלא הוא חג הפסח. התורה מצווה בפירוש שחג הפסח יחול דווקא באביב: "את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חודש האביב, כי בו יצאת ממצרים" (שמות כג, טו).

בחג הפסח נולד עם ישראל. הלידה שלו מבטאת את הפריחה של הכוחות הרוחניים והמוסריים שהיו בעידן האלילי האפל בתרדמת חורף. חודש ניסן, החודש שבו נולד עם ישראל ביציאת מצרים, חייב להופיע בתיאום מושלם בין הלבנה לחמה, בתיאום מושלם בין הממד האלוקי לממד הארצי. האביביות, ההתחדשות והפריחה הארצית-טבעית מגיעות לאוויר העולם בהתאמה ללידת האומה הישראלית ולהופעתה על בימת ההיסטוריה. בהתאם לכך אנו מוסיפים ומאדירים דווקא את החודש הקודם לניסן, את חודש אדר.

חודש אדר, בנוסף להיותו החודש האחרון, הוא החודש שבו חל חג פורים. חכמים מלמדים אותנו בתלמוד כי "הדור קיבלוה בימי אחשורוש" (שבת פח, א): בזמנו של אחשוורוש קיבל עם ישראל את התורה פעם נוספת.

במילים אחרות, באמצעות תורת ישראל, העוסקת בקידוש פרטי החיים הארציים, אנו מכשירים את הקרקע לחיים של אחדות שמיים וארץ שתופיע באופן מלא בחודש ניסן.

מתברר שהשיר "שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא" בהחלט קולע למטרה. אביב, פסח, פריחה, התחדשות – הכול בא ביחד.